שלום לכם,
השבוע אנחנו קוראים את פרשת "ויצא", וכמובן את ההפטרה שלה.
הקשר בין הפרשה וההפטרה
אז הפרשה שלנו מתחילה במילים: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע", הוא באמת יוצא מן הארץ, "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה". אבל ההפטרה שלנו, מהושע, מתחילה במילים: "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם". פה "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב" ופה "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב".
כמובן ששני הדברים נכונים. מצד אחד הוא יוצא מן הארץ, אבל הוא בעצם בורח מפני הנקמה של עשו, שרבקה מפחדת, שבגלל התרמית שהברכה נלקחה מעשו, היא שומעת שעשו אומר: "אבי ימות אז יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת אָחִי". ואז היא אומרת: "ואז נוקמי הדם של יעקב יהרגו לי את עשו, ואז אני שָׁכַלְתִּי את שני הבנים שלי – שיברח, שיצא מכאן". והתירוץ כלפי יצחק, שהוא הולך לחפש לו אישה מבית משפחתה של רבקה.
המשמעות הרוחנית של היציאה
אבל אם אנחנו נשכח רגע את העובדה הפשוטה, מה שקורה בעולם החומר, כל הסיפור של יעקב ועשו – מה בעצם קורה כאן? אם כתוב "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב" או אם כתוב "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב", בעצם זה סמל לאדם שבורח מהתמודדות. הוא עשה משהו, אבל הוא בעצם לא נשאר להתמודד עם התוצאה של מה שעשה. הוא בורח. יש איזה פחד שמניע אותו, הוא יוצא מהארץ להציל את חייו, ובעצם, על ידי זה שהוא הציל פיזית את חייו כאן, בזה שהוא יוצא או בורח מההתמודדות הזאת – בעצם בחוץ לארץ הוא בעצם בונה לעצמו את החיים שם. כל הפרשה הזאת: מתחתן, מוליד את הילדים שלו, עושה את הרכוש שלו, ובונה את החיים שלו מה"וַיֵּצֵא" הזה ומ"וַיִּבְרַח" הזה.
דברי הושע על ממלכת אפרים
אבל בפרשה שלנו, מדובר כאן שהושע יש לו מילים קשות לומר על ממלכת אפרים. ממלכת אפרים – ממלכת ישראל, לא ממלכת יהודה, ממלכת ישראל. והוא מתאר כאן את חטאיה המוסריים, את המצב הקשה שהגיעה אליו. ואת התוצאות שיבואו עליהם במילים, למשל: "תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ". הנה, כפי שאתם רואים, "תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ" – "תֶּאְשַׁם" זה בא מהמילה שממה, ושומרון מייצגת את הבירה, את הלב של ממלכת ישראל. והוא אומר, בגלל מה שקורה כאן, "תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן", תהפוך לשממה, "כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ" – עשתה מרד נגד אלוהים.
פסוקי שבת שובה – הקריאה לחזור
אבל אז יש את המשפט, כמה פסוקים כאן, שאנחנו בעצם קוראים אותם עוד פעם במשך השנה, בשבת המיוחדת שבין ראש השנה ויום הכיפורים, קוראים לה "שבת שובה". בלשון העם זה "שבת תשובה", אבל זה שבת שובה בגלל הפסוקים האלה של הושע, הנה לפניכם:
"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"
מילים מדהימות וחשובות. "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" – זה בעצם אומר כך: אנחנו, כמו יעקב, הרבה פעמים יוצאים מאיפה שאנחנו בעצם צריכים להיות, ואנחנו בורחים מהתמודדות. ובגלל שאנחנו עושים את הדבר הזה, אנחנו לא מתקנים את דרכנו, אנחנו נשארים עם משהו לא פתור, עם משהו שצריך לְהִתָּקֵן.
וכאשר הנביא אומר "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" – תשימו לב, כמו שראיתם, כתוב י-ה-ו-ה. אני שוב יכולה להפנות אתכם חזרה לסרטון הראשון שעשינו על פרשת בראשית, על המשמעות של השם י-ה-ו-ה, על שם ההוויה.
השיבה אל ההוויה של האחדות
אבל כשאומרים "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ", זה אומר שאנחנו צריכים להתמודד עם המקומות שאנחנו צריכים לתקן ולשוב אל ההוויה שמסמלת את האחד, את אחדות הניגודים. במקום שהיה פירוד, קנאה, שנאה, כל האיבה הזאת שהייתה בין יעקב ועשו, בין חלקים כל כך שונים בתוך החיים, גם החברתיים וגם האישיים – אנחנו צריכים לשוב אל ההוויה של האלוהות שהיא הוויה של האחד. לשוב אל השלם, אל השלום, אל ההרמוניה.
פירוש "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"
וזה מה שהמשפט אומר: כאשר אנחנו נשוב בגלל שכשלנו בעווננו, בגלל שסטינו, "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". מה פירוש "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"? פרים, פָּרִים, זה בעצם היו הקורבנות.
מה שווה עשייה טקסית, במקרה הזה הקרבת קורבנות, לפעמים זה עשיות אחרות שהם נקראות כל המצוות שבין אדם למקום – מה הם שוות אם אנחנו לא שומעים בתוכם את המשמעות של ההוויה הזאתי, שבעצם מכוונת אותנו קודם כל למצוות שבין אדם לחברו?
מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו
מה זה שווה? אנחנו צריכים לשוב אל ההוויה שהיא בראש ובראשונה בין אדם לחברו. אנחנו כשלנו בעווננו כי התעסקנו יותר מידי עם המצוות שבין אדם למקום, וחשבנו שזה מספיק. חשבנו שלהניח תפילין, לבנות סוכה, לצום ביום כיפור, לא לנסוע בשבת, כל הדברים שבין אדם למקום – מספיק, אלוהים נורא מבסוט מאיתנו.
אבל אנחנו יודעים לא רק מהושע, מדברי הנביאים בכלל, שהפולחן לבד – כמה שאני אישית גם מאוד אוהבת אותו – אין לו שום ערך אם אנחנו רק ב"נעשה". אנחנו אמורים ל"נשמע", במובן של משמעות. את המשמעות של בניית סוכה, את המשמעות של הדלקת נרות שבת, את המשמעות של "לא יהיה לנו חמץ בפסח".
וכשאנחנו נרד למשמעות, אנחנו נבין שזה אך ורק בשביל בין אדם לחברו. כי אם לא שמענו בתוך העשייה הזאתי של בין אדם למקום את המשמעות של בין אדם לחברו – הרסנו את המקדש בעצם, הרסנו את החומר. בגלל זה המקדש נחרב, למרות שהפולחן היה שיגעון.
אז אין לנו שום דבר נגד הפולחן, אבל אנחנו צריכים להבין שהוא אמצעי כדי להתחבר עוד יותר אל ההוויה הזאת של האחד. "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".
מיעקב לישראל – תהליך ההתמודדות
עכשיו, יעקב אבינו, כשהוא יצא וכשהוא ברח – הוא לא שב אל האחד. הוא היה שם ועשו היה במקום אחר. רק כשהוא חוזר בפרשה הבאה, ואין לו ברירה אלא להתמודד עם המפגש עם עשו, אז הוא נאבק באותו לילה, עושה את המאבק הזה, את ההתמודדות הזאתי, כדי להפוך מיעקב – שזה משהו מאוד עקב, מאוד נחות – להפוך ל"ישראל", להתמודד ולבחת את הבכורה.
זאת אומרת שבתוך ה"שובה" הזה יש קריאה להתמודד עם מה שאנחנו התחמקנו באיזושהי צורה מזה, וליצור מחדש את הוויה אלוהינו.
סיכום – שמע ישראל
ההוויה הזאת, כמו שגם כבר ציינתי פעם, נמצאת במשפט, המנטרה הכי גדולה של עם ישראל: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד".
והושע, אנחנו קוראים את זה גם בשבת של עשרת ימי תשובה, בשבת של הימים הנוראים, אבל גם כשאנחנו נזכרים באב הקדמון שלנו ביעקב, איך הוא עושה תהליך שמאוד מאפיין אותנו: מצד אחד אנחנו גם יוצאים בורחים, קשה להתמודד, אבל לא תהיה לנו ברירה. אנחנו חייבים להתמודד ולשוב אל האחדות.
תודה.
פרשנות
שני פעלים, שתי משמעויות, שני פנים בחיים: יציאה מ… הליכה אל…
יעקב יוצא מן המֵיצרים שחייו בארץ נהפכו לו. התורה משתמשת בשורש י.צ.א בסיפור המכונן את ההויה הישראלית והוא השחרור מעבדות לחרות – סיפור יציאת מצרים.
