פרשת מקץ

אירועים דרמטיים כתהליך נפשי ורוחני

פרשת מקץ מכילה אירועים דרמטיים שונים. באירועים אלה משתקפים מחשבות ורגשות של הנפשות הפועלות כמו גם תהליכים פנימיים שעוברים על כל אדם. אין כאן רק סיפור היסטורי, אלא מראה נפשית ורוחנית עמוקה. הדרמה החיצונית משקפת תהליך של הבשלה פנימית, של חשבון נפש ושל התעוררות תודעתית.

הרקע, מכירה, הדחקה ועלייה לגדולה

קראנו בפרשה הקודמת כי אחי יוסף עשו מעשה נפשע. הם השתלטו עליו באלימות, הפשיטו אותו מכתונת הפסים שלו, זרקו אותו לבור עמוק מלא נחשים ועקרבים, ובעוד הוא זועק לעזרה, הם יושבים לאכול ומתעלמים ממנו. והנה עוברת שיירת סוחרים בדרכם למצרים והוא נהיה תוספת לסחורה שלהם. הם קונים אותו על מנת למכרו לעבדות במצרים ולקבל תמורתו סכום נאה, וכך באמת קורה. את כתונת הפסים הם מכתימים בדם של שעיר עזים, מציגים אותה לפני יעקב האב ונותנים לו להחליט מה קרה לו. יעקב הנבעת אומר:
"…כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף. וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים."

אלא שרוצה אלהים והוא עולה לגדולה בארץ מצרים, כיון שכישוריו המופלאים פותחים לפניו דלת אל מעמד שמעונין לרתום אותם לתועלתו ולטובתו. ואכן הוא אינו מאכזב וזוכה למעמד רם מעלה ולהתערות חברתית שגורמת לו להדחיק בצורה חזקה ביותר את עברו, לאחסנו בתהום הנשיה של קיומו, עם הולדת מנשה, ולהמשיך לפרות ולהצליח, עם הולדת אפרים. יש כאן תהליך אנושי מוכר: הדחקה של כאב, בנייה מחודשת של זהות, והצלחה חיצונית המכסה על פצע פנימי שלא עובד.

המפגש הבלתי נמנע, הכרה וזיכרון

ואז מגיע המפגש הבלתי נמנע עם אחיו.

"וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת… וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף–אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם."

האחים גרמו ביודעין סבל רב מאוד הן ליעקב אביהם והן ליוסף, שאותו חטפו מחייו ושללו את חירותו ושלחו אותו אל מֵיצָרִים קשים ביותר. עתה, כשהם עומדים לפניו והוא מושל על כל ארץ מצרים, הוא יוצר מצבים שבהם גם הם מואשמים על לא עוול בכפם, פעם בריגול ופעם בגניבה.

כדי להינצל מן הפורענות הם חייבים לגרום שנית לאביהם סבל בל יתואר, להוציא מרשותו את בנימין ולשלחו אל מקום עוין. כאן מתחיל תהליך פנימי. האם יפעלו שוב מתוך הישרדות, מניפולציה ותחבולה, או שמא ייעצרו ויביטו פנימה.

"אבל אשמים אנחנו" – תחילת המסע אל הפנים

"אָבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ… עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת."

אפשר לפרש דברים אלה כהכאה על חטא, כהכרה בעונש, כביטוי לאימרה העממית "העושה רע לאחר, לעצמו הוא מֵרֵעַ", או ככתוב במשלי: "זֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצָר-אָוֶן", או בהושע: "חֲרַשְׁתֶּם-רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם".

אמונה כזו יכולה לגרום לאדם לסור מרע, אך אינה בהכרח משנה אותו. הוא לא יעשה רע מפחד, כי לא כדאי לו. אין המצב כן בפרשה שלנו. האחים, שעד עתה פעלו כאילו אין חוק רוחני של סיבה ותוצאה, עומדים עתה עם הגב אל הקיר ומודים באשמה. יהודה אף מעמיק ואומר:
"הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת-עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ."

רש"י מביא את דברי המדרש: "מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו." כשאדם עושה רע הוא יוצר חוב, ובחיים מגיע מצב שבו החוב נגבה. לא כעונש, אלא כהתגלות של חוק רוחני.

יהודה – הודאה באמת וחוק הסיבה והתוצאה

מה יש ביהודה שדווקא הוא זה שנעמד לפני יוסף ומדבר. יהודה על פי שמו מודה על האמת. הוא מבין שסיבה ותוצאה אינן פועלות רק בעולם הפיזי אלא גם בעולם הערכי והמוסרי. אם נכניס יד לאש, הבשר יֵאַכֵל. אם נסטה מדרך הישר, האנרגיה הרוחנית שלנו תיפגם ותשפיע על המציאות הגשמית.

כאן נפתח "לך לך" פנימי. תסכול עמוק פותח מסע אל הלא נודע, אל מגירות סגורות בנפש, אל גילוי חוק שפעל תמיד ורק כעת נחשף.

יוסף – מהדחקה להבנה אלוהית

יוסף עצמו עבר תהליך. סבלו שינה אותו. ממי שייחס את חלומותיו לגדולתו האישית בלבד, הבין שכישוריו היו אמצעי למילוי ייעודו. כאשר התוכנית האלוהית נפרשת לפניו במפגש עם האחים, הוא כבר אדם אחר.

"אַל-תֵּעָצְבוּ… כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים."
"וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה."

כאן נולדת הסליחה. לא הכחשה של הרע, אלא ראייתו כחלק מתוכנית רחבה יותר.

ייסורים כתהליך צמיחה

יוסף ויהודה מייצגים את התהליך שכתוב במשנה, ברכות ה א:
"אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו."

משפט קשה. אך הוא אינו עוסק בהאשמה אלא בהתבוננות. לא תמיד הסבל קשור בחטאים, אבל תכליתו אחת, התנסות מצמיחת תובנות חדשות שמקדמות את הטוב.

יוסף החליף כתר מלכות של העולם הגשמי בכתר תורה של העולם הרוחני, שבזכותו העולם הגשמי ניצל מיובש ומרעב.

חנוכה, אור ורז

לכבוד חנוכה מובאות שלוש מילים בגימטריה קטנה 9:
רז = אור = 207 = 9
אמת = 441 = 9

לשון הקודש מוסרת לנו כי הרז הגדול של הבריאה ושל החיים הוא האור, וכי רז זה הוא אמת.
האור = אמת = רז.

מ-א עד ת, בכל פרטי הבריאה, קיים האור הרזי, הסודי.
כאן שייכים גם הביטויים אור הגנוז ואור הרזים.

סיכום

פרשת מקץ מלמדת כי סבל, עימות ומשבר אינם סוף הדרך אלא תחילת גילוי. החוק של סיבה ותוצאה פועל גם במישור הרוחני. ההכרה בו אינה נועדה להפחיד אלא לעורר. יוסף ואחיו עוברים מתודעת הישרדות לתודעת אחריות, מהדחקה להבנה, ומאשמה לסליחה.

הלוואי על כולנו שנדע לפתוח את המגירות הסגורות, לזהות את החוק הרוחני הפועל בחיינו, ולגלות את האור הגנוז שבתוכנו.

שבת שלום וחג חנוכה שמח.

הפטרה ופרשנות

הפטרת מקץ: לב שומע

ההפטרה של פרשת מקץ עוסקת בסיפור הידוע של משפט שלמה. האמת אינה נחשפת דרך שמיעה חיצונית אלא דרך “לב שומע”