שיל"ת
"אם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים, הרוחניים והחומריים, שנגד עיני בשרך, ונגד עיני רוחך. התבונן בפלאי היצירה, בפלאי האלוהות שלהם, לא בתור איזה תכנית כהה, שממרחקים מציגים נגד עיניך, כי אם דע את המציאות שאתה חי בה. דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך…מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, שמסביבך, את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם.האהבה שבקרבך העלה אותה לשורש עוזה ועדנת תפארתה, הרחיבה לכל סרעפותיה, לכל אשד נשמת חֵי העולמים עלה למעלה עלה , כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרוש אותם, וימצאו לך מיד. " (אור הרזים סימן סד)
על פניו הקטע המצוטט לעיל ברור למדי. עוצמתו ויופיו הלשוני מדברים בעד עצמם, ובכל זאת אנסה לצלול לתוכו ולהראות עוד הבנות מסויימות בתוך ה'בָּרוּר' הזה (הערה: הרווח בין האותיות בטקסט כהדגשה- כתוב כך בספר עצמו)
"אם תרצה" – המילה 'אם' והמילה 'תרצה' הן עולם ומלואו. 'אם' – מכוונת אותנו אל הבחירה. 'תרצה'- מכוונת אותנו אל הרצון.
למשל – אדם מבין שעליו לעשות שינוי מהותי במזון שהוא מכניס לגופו וכך תשתפר בריאותו. הוא מבין שעליו לבחור בשינוי הזה ובהכרתו הוא אכן בחר בכך. אבל, כדי שהשינוי יקרה עליו לרצות בכך ולהפוך את הרצון לצִנור (אותן אותיות) דרכו מוזרמת אנרגיה מחשבתית גבוהה (נשמה, בריאה,יצירה) אל האנרגיה המחשבתית הנמוכה (נפש, טבע, עשיה) – כמו מים לזרע באדמה אשר מפוררים את מצבו הטבעי הקודם ומאפשרים יצירת ציץ חדש.
כל 'חדש' קם או נופל על שתי מילים אלו. אפילו להיות 'עם סגולה' אינו דבר המובן מאליו. 'אם'…'אז'… "ְועַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט 5-6)
אם היינו 'עם סגולה' לא היה נחרב בית המקדש פעמיים. העם שנבחר להיות עם סגולה לא עמד במשימה. לא הבין את משמעותה העמוקה של הבחירה ולא רצה להשתנות, חורבן היתה התוצאה.
"ה ס ת כ ל ב א ו ר ה ש כ י נ ה ב כ ל ה י ק ו ם, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים, הרוחניים והחומריים, שנגד עיני בשרך, ונגד עיני רוחך"
מזכיר לנו הרב קוק – לאדם יש שני "סוגי עיניים" שמאפשרות לו שתי חוויות-חיים. יש לו שתי אפשרויות להתבונן בחיים ושתי אפשרויות להבין אותם. בעיני-הבשר שלו, כלומר בראיה הפיזית שלו הוא חווה את הבריאה כאוסף מגוון ביותר, ונפרד אחד מן השני, של דומם, צומח, חי, ומְדַבֵּר (אדם), ומתאר אותו במונחים בוטניים, זואולוגיים, גיאולוגיים כימיים, פיזיקליים ועוד. בעיני-הרוח שלו יכול האדם לראות את החיבור המופלא של כל הפרטים הקיימים. להבין שכל הבריאה כולה היא אנרגיה אחת שעשתה לה משכן בתוך צורות רבות של חומר. מכאן שהפירוד בין הגופים הוא רק אשליה שבחומר, אבל בעצם הכל אחדות אחת אנרגטית-רוחנית. כמו אהבה שקיימת בפנימיותו של כל אדם, כך השכינה שוכנת בכל אלמנט של הבריאה (וביחוד באדם, שבו היא אחוזה במצבה הטהור) והיא החיבור והאיחוד האנרגטי-הרוחני של כל הגופים הנפרדים כביכול. הניגודים הם רק בעולם הגלוי, בעולם הפיזי.
המושג 'שכינה' בא מן הכתוב בפרשת 'תרומה': "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה 8) המקדש אינו מקום בו שוכנת ההויה(יהוה) שבראה את העולם. הרי לא כתוב "…ושכנתי בתוכו", אלא "בְּתוֹכָם", ומכאן אומר הרב קוק: "מצא את מקור החיים שבקרבך… ע ל ה ל מ ע ל ה ע ל ה … " למקור החיים בקרבנו קוראים 'שכינה' ובאמצעות התכנה הזו-הידע הרוחני הזה, אפשר לראות ולהבין את העולם בצורה שונה מאוד מהנפש. אפשר לראות את האור ששוכן בתוך המעטפת הגלויה של החומר. עולם החומר יש בו גלוי וחבוי, ואם נבחר ונרצה וניישם את דברי הרב קוק: "הסתכל באור השכינה בכל היקום" נחווה את "עדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים, הרוחניים והחומריים…" נחווה את החיים בעדינותם ולא בתוקפנותם. במקום שהשכינה נמצאת יש רק טוב. אין סבל, יש חיבור ואחדות. זוהי בעצם אהבה. ה'אחד' הזה, עם כל דבר בבריאה.
אפשר לבחור לראות את החיים העולמיים כמו גם את החיים הפרטיים, רק כתוצאה של "תכנית (בריאה) כהה"- תכנית אפלה, שרירותית, מקרית, שבה הסבל קיים ללא משמעות ובלי צדק , אבל אז לא רואים את האור השוכן בפנימיות הדברים, מחכה להגלות ע"י הבחירה והרצון של האדם.
השפה העברית קוראת לאיבר הראיה 'עין'. מילה זו פירושה גם 'מעין'. יחודו של מעין הוא בכך שהוא נובע מבטן האדמה החוצה. המים זורמים במיסתרים עד שמוצאים שכבת סלע רכה ופורצים החוצה. כך אנו אמורים להתחבר למציאות – מבפנים החוצה. "דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך…" – הדברים שעל האדם לדעת נמצאים בפנימיותו. עליו לתת להם לצאת מן החבוי אל הגלוי, וליצור על פיהם, בעולם החיצוני הגלוי, את עולמו. כמובן שקיימת האפשרות ההפוכה – מבחוץ פנימה. להתבונן בעולם, להסיק מסקנות על פי מידת הסבירות של הדברים ובמידה שהעולם הפנימי מאוד שונה, לסתום את "פי המעין" ולא לתת למים החיים לצאת החוצה ולדעת את החיים.
"ע ל ה ל מ ע ל ה ע ל ה , כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרוש אותם, וימצאו לך מיד. " – אם נתכחש לכוחות הנסתרים, שכח עז להם, יווצר מצב שהם כאילו יתיבשו, יעמדו במקום ויעכירו. על כן אסור להניח להם לנפשם, חייבים להשתמש בהם בצורה כזו או אחרת, להניע אותם וליצור איתם מציאות חדשה, מבפנים – החוצה.
"אם תרצה, בן אדם…"
שלכם
מירה
הרבה מירה רז, 'משכנות רות דניאל'