פרשת ויחי

פרשת 'ויחי' היא הפרשה האחרונה של ספר בראשית.  אחד מעיניניה הוא ברכת-יעקב לבניו, אותם בנים שמהם נהיו 'שבטי-יה' הם עַם בני ישראל. ניתן לומר שבעצם כל ברכה מאפיינת את מהותו ויעודו של השבט שייצא מן הבן.

נתעכב על הברכה ליהודה שכן היהודים נקראים על שמו, וזוהי בירכתו:

ח יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ.  ט גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ.  י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.  יא אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה.  יב חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב.

כותב יהודה קיל (זוכה פרס ישראל למדעי היהדות תשנ"ב) בפרשנותו ב'דעת מקרא':

"זוהי הודעה לכל באי עולם בכלל, ולעם ישראל לדורותיו בפרט על מלכותו של יהודה לדורות. השם 'יהודה' כשלעצמו הוא יחידאי וראשוני שכל ארבע אותיות שם הוי"ה  – המביע את מידת הרחמים והאהבה – באות בשמו, והדֶגֶם המלכותי שיִסֵד  יהודה בן יעקב, ולימים דוד בן ישי, יצרו את הרקע ואת התשתית למלכות ה', ככתוב בשלמה: "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דוד אביו…וישמעו אליו כל ישראל (דה"א כט 23)."   (פסוקים י"א י"ב מדברים בשבח ארצו של יהודה)

מדוע זכה יהודה במלכות מכל שאר אחיו?

במדרש תנחומא (י) נאמר: "…אתה הודית במעשה תמר, יודוך אחיך להיות עליהם מלך"

בבראשית ל"ח מסופר על תמר הלוקחת את גורלה בידה כיון שאינה מוכנה להשאר עגונה. בנו של יהודה מת בהיותו נשוי לה, על פי חוק היבום לקח אותה לאשה הבן השני כדי להקים זרע לאחיו המת אלא שגם הוא מת ואז יהודה כבר לא רוצה לתת את בנו השלישי מפחד שהיא "אשה קטלנית" אבל בכך גוזר עליה עגינות וחיים ללא ילדים כי היא נחשבת לאשת איש (כל עוד לא קבלה חליצה שהוא הדבר הפחות רצוי לאישה על פי התורה). תמר מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה לבוא אליה. על המו"מ לפני מעשה מסופר:

יז וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.  יח וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ.

מאותו מפגש אקראי ליהודה אך המתוכנן בקפידה של תמר, ובעזרת השם ,היא נכנסת להריון. ואז מסופר

כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.  כה הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא–לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה.  כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ. 

תכונתו זו של יהודה, הטבועה בשמו, להודות על האמת , היא זו שזיכתה אותו אותו במלכות. תכונה זו מובעת בשם הוי"ה הטבוע בשמו, אותה מידת הרחמים (מלשון רחם) המשנה את החיים מפרוד לאחדות, משנאה לאהבה, ממלחמה לשלום.

תמר בחכמתה נתנה ליהודה "לשפוט" את עצמו. הוא יכול היה לשתוק ולא להסגיר את עצמו. ונניח שהיה נוהג כך וכדי לא למות היתה זועקת שהוא אבי תינוקה, ברור שבמצב של מילה שלו מול מילה שלה ידה היתה על התחתונה. אבל לא כך נהג יהודה (וגם דוד, בן שבט יהודה דורות רבים אחריו במעשה בת שבע) הוא לקח אחריות והודה על האמת. על כך אומר האדמו"ר ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצה (נפטר 1928):

"חטאו של יהודה היה בצינעה, בסתר. ולוּ היה צריך לעשות תשובה בדרך זו, בינו לבין קונו, לבין היודע תעלומות, לא היה הדבר כל כך קשה. אבל הוא היה צריך להודות בפומבי, בפרהסיה, בפני קהל ועדה, וקשה היה הדבר. כחומת ברזל עמדה כנגדו הבושה והחרפה, והוא התנהג באצילות כמלך – מלך הפורץ את כל החומות והגדרים שהיקיפוהו ומנעוהו מלעשות תשובה, וסלל לו דרך לתשובה שלימה. התנהגות מלכותית זו זיכתה אותו במלכות".

בברכת-יעקב מדומה יהודה לאריה: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ. "

על כך אביא כאן דבריו של רבי חנוך הניך מאלכסנדר (1798-1870):

"יעקב אבינו מספר לנו את שבחו הגדול של יהודה, שגם אחרי שנפל כָּרַע , גם אחרי מעשה תמר, באה לו התחזקות: התגבר כארי רָבַץ כְּאַרְיֵה (הרב מבדיל בין כרע לרבץ, כאשר הרביצה היא סימן לאדנות)…כי נקל היה  לו ליהודה להוציא את המשכון מידי תמר ולהפקיע עצמו על ידי כך מיסורי נפש גדולים, אך לא רצה לעשות זאת. זוהי המדרגה הגדולה של יהודה: התחזקות – לקבל את הירידה  ולהתגבר עליה".

האדמו"ר יהודה אריה לייב מגור (נפטר 1905) מכוון בדבריו שמתכונה זו של יהודה ישנה תקומה לעולם, כי רק ההודאה על האמת מאפשרת לאדם להשתנות באמת, לשוב את דרך הישר שלו. כל הרעיון של "תיקון עולם" מבוסס על התשובה שמתחילה מהודאה על האמת. בלשונו של הרבי מגור:

"כי כן היה במעשה תמר, שהודה ולא בוש. ומזה נבנה המשיח. והרמז הוא: בשם יהודה יש אותיות שמו, יתברך, ואות דל"ת נוספת, להורות, שאפילו כשהוא דל  יהוה עמו… . שיהיה האדם שווה בשעת הירידה כבשעת העליה".

ועל זה נאמר: "מעשה אבות סימן לבנים"

כאמור, פרשת 'ויחי' מסיימת את הקריאה בספר בראשית.

המילה הראשונה בספר היא "בראשית" והמילה האחרונה היא "במצרים"

התחלנו עם בריאת העולם והאדם, המשכנו עם סיפור המבול, סיפורי האבות והאמהות – אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב רחל ולאה ולבסוף סיפורי יוסף או בשמם האחר "מגילת יעקב ובניו".

למדנו כיצד האדם יוצר את המציאות בהחלטותיו ובהתנהגותו, מקלקל ומחריב אך גם יודע לבנות ולהבנות.

המילה הראשונה והמילה האחרונה של הספר כאילו אומרות לנו שבעולם הזה, הוא עולם הב', עולם של מודעות לא שלמה אנו מתחילים "בראשית" את מסע החיים "במצרים" = במֵצָרים.

זהו טבעו של העולם הזה כיון שהוא עולם של חומר, עולם של הפרדות, עולם של צמצום. זוהי חווית הקיום הגשמי שלנו, חיים של בשר ודם.

אך האדם בהיוולדו בא הנה עם אותו חלק אלוהי ממעל, הנשמה, שיודע חיים ללא מֵיצרים' שיודע להכיל בתוכו את כל הבריאה, שיודע שהכל באמת אחדות אחת, שיודע להתעלות מעל הפירוד ולעשות שלום, אבל הוא צריך לבחור (!!!) בכך.

חשיבותו העצומה של האדם בעולם מובאת במשנה (סנהדרין ד,ה) במשל הבא:

"להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו.  לפיכך לכל אחד ואחד לומר, בשבילי נברא העולם. "

הכוונתה של המשנה אל המודעות שעל האדם לחיות כאילו כל העולם נברא בשבילו יכולה חלילה להתפרש כהתנשאות על אחרים אבל הרי זה נאמר לכל אחד בעולם ומכאן שהכל שווים מתחת השמיים. משפט זה מכוון לחיים האולטימטיביים שבהם כל אחד מרגיש שהכל פתוח לפניו אבל לא על חשבון האחר. אם לא כך מובנים הדברים  נוצר "מצרים". נוצר הרצון לבלעדיות, לכוחניות, להשתלטות ולניצול.

הנה כך מסתיים ספר בראשית. מבריאה כל כך מופלאה ונפלאה הגענו למצרים. אבל הכל כדי להתנסות וללמוד את ההפך מכך. אנו הרי חיים בעולם דואלי, בעולם של טוב ורע ועל כן, לצאת ממצרים בסופו של תהליך, ולחזור את הראשית – זוהי תכלית קיומנו כאן

בימים לא פשוטים אלה של שנה אחרי מלחמת עזה, נזכיר לעצמנו שכל מלחמה היא מֵיצר שיש לצאת ממנו למצב חדש וטוב יותר.  הספר הבא, הוא ספר 'שמות'  עוסק בתהליך היציאה הזה.

שבת שלום

הַרַבָּה מירה רז

פרשנות :

פרטים אינפורמטיביים

פרשת ויחי היא הפרשה החותמת את ספר בראשית, ומתארת את ימיו האחרונים של יעקב, ברכותיו לבניו והנחת היסוד לשבטי ישראל. אחד המוקדים המרכזיים הוא ברכת יהודה, שממנה נגזרת תפיסת המלכות בישראל, “לא יסור שבט מיהודה” . במקביל, לפי שיעורה של רבה מירה רז, ההפטרה (מלכים א’, פרק ב’) מציגה תמונת ראי: דוד המלך בסוף ימיו מעביר לשלמה הנחיות מנהיגותיות, וכך נוצרת הקבלה בין יעקב לדוד, בין ראשית האומה להמשכה המלכותי.

הפרשה חותמת תהליך שמתחיל ב“בראשית” ומסתיים ב“במצרים”, תנועה שמבטאת ירידה לעולם של מיצרים, צמצום ופירוד, אך גם פותחת אפשרות ליציאה ולתיקון.

השאלה המרכזית ותשובתה

איך אדם יכול להפוך חולשה, טעות או נפילה, למקור של כוח, הנהגה וצמיחה רוחנית?

תשובתי היא, כי התשובה טמונה ביכולת להודות על האמת ולקחת אחריות. יהודה זוכה למלכות לא בגלל שלמותו, אלא דווקא בגלל רגע השבר שבו אמר “צדקה ממני”. ההודאה אינה חולשה אלא כוח טרנספורמטיבי שמחבר בין פירוד לאחדות. מנהיגות אמיתית, לפי רז, אינה שליטה בלבד אלא שילוב של כוח עם מוסר, ושל אחריות אישית עם אחריות ציבורית .

עיקרי המסר

המסר המרכזי של הפרשה הוא שהנהגה אמיתית נולדת מתוך מוסר פנימי. יהודה מסמל את היכולת להכיר באמת, גם כשהיא מביישת. תכונה זו, לפי המדרש, היא שהובילה לכך ש“יודוך אחיך להיות עליהם מלך” .

אבל בואו נתבונן ברובד נוסף. הנהגה היא תמיד מעבר בין דורות, בין עבר לעתיד. יעקב ודוד אינם רק דמויות היסטוריות, אלא מודלים להעברת ערכים. הכוח כשלעצמו אינו מספיק, הוא חייב להיות מלווה באחריות מוסרית וביכולת לראות את ההשלכות לדורות הבאים .

המסר הרחב יותר הוא קיומי: האדם חי בעולם של מיצרים, אך נושא בתוכו נשמה שיודעת אחדות. הבחירה היא האם לפעול מתוך פירוד או מתוך חיבור.

השוואה מול הפרשנות המקובלת

סיכום:

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית לא רק כסיפור היסטורי, אלא כתשתית להבנת האדם. היא מציגה מעבר מבריאה אידיאלית אל מציאות של מיצרים, אך גם פותחת פתח לתיקון. יהודה מסמל את הדרך: לא שלמות, אלא יכולת להודות, לקחת אחריות ולהתרומם.

הנהגה היא לא תפקיד אלא מצב תודעה. היא נוצרת במקום שבו האדם מחבר בין כוח למוסר, בין עבר לעתיד, בין עצמו לבין הכלל.

שאלות ותשובות

הפטרה :

הפטרת ויחי:

הפטרת ויחי היא שיעור עמוק על מנהיגות מוסרית. דוד אינו מעביר לשלמה רק הוראות שלטוניות, אלא תודעה של אחריות