הפטרת "וירא": איך אפשר להחיות את המתים

מלכים ב', ד' 1-37. התייחסות לד' 33-36

שלום,

אנחנו השבוע בפרשת וירא וההפטרה שלנו לקוחה ממלאכים ב.

הסיפור כיצד אלישע מחיה את בנה של אישה מנשי בני הנביאים שבעצם מת והוא מחייה אותו.

ובפרשת וירא, יש לנו עוד שני סיפורים שאינם קלים לעיכול רוחני. ויש גם לפני זה את הסיפור על גירוש הגר וישמעאל אל המדבר.  שני דברים שאברהם עושה כאילו מן עקדה קטנה עם ישמעאל שהוא צריך לגרש אותו.  זה לא מוצא חן בעיניו בכלל. שרה היא יוזמת את הפיצול הזה את הפירוד הזה. ואלוהים אומר לו שמע בקולה אפילו שזה רע בעיניו. אומר לו, שמע בקולה. אחר כך, כשאלוהים אומר לו קח את בנך את יחידך אשר אהבת ועלהו לעולה ..איך יכול להיות שעושים דבר כזה.

אז אני רוצה להגיד לכם משהו שזה שלא עושים דבר כזה. לא מגרשים אמא ובן למדבר. וזה שאבא בחיים לא הורג את בנו לא חשוב בשביל מה. זה פשיטה לא צריכים ללמוד תורה בשביל זה. לא צריך כלום בשביל זה. זה היצר ההישרדותי הטבעי מטבע בריאתו. לא עושים דבר כזה. וגם האלוהות שבראה את העולם אמרה לנו לא תרצח. אמרה לנו ואהבת לרעך כמוך. אז שני הדברים האלה נוגדים לגמרי את המשמעות של התורה בכלל. אז איך יכול להיות. איזה מין תורה זאת.

אז במקום שאנחנו נחשוב שאנחנו כאלה חכמים וכמו שאמרתי בסרטון אחר ונקרא את הספר הזה את התורה בדברי הנביאים כאילו אנחנו קוראים עיתון, אנחנו צריכים מיד אחרי זה להגיד לעצמנו שמכיוון שזה כל כך ברור שזה לא יכול להיות שני הדברים האלה אז מה בכל זאת מסתתר שם. הרי התורה היא לא פסיכית.  יש פה חוכמה עצומה. אנחנו גם מדברים על אלוהות. זאת סתירה שחייבים לתת לה איזשהו מענה. ואני לא מדברת על מענה טיפשי. מענה שמפחיד. כן יש אלוהים ברא את הכל הוא יודע הכל וצריך לציית לו

לא. מענה בונה תודעה. מענה לאנשים אינטליגנטים. ולא משנה אם הם נוסעים בשבת או לא נוסעים בשבת. זה מענה אוניברסלי לכל העולם כולו. לכל הזרמים ביהדות ולכל הזרמים בעולם. זה מעצם היותו של האדם חי בעולם הזה על האדמה,  האם רק זה מה יש או יש גם עולם נסתר, מה שהרב קוק מכנה מוסר עליון.

ומה זה המוסר העליון הזה. האם יש לו זכות להיות בניגוד למוסר הטבעי שלנו פה. מה מה הסיפור פה. אז אני מקווה שהדברים האלה לפחות רק מגרים את הסקרנות שלכם ללכת ולהמשיך ללמוד את זה. ואני רוצה לתת לכם משהו בכל זאת מההפטרה שקשור לפרשה

בהפטרה הזאת כאשר בסופו של דבר אלישע מחייה את הילד אז כתוב ככה הנה לפניכם:

"ויבוא ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל אל הוויה ( והילד מת)

ויעל וישכב על הילד ויישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו, ויגהר עליו ויחם בשר הילד. וישב וילך בבית, אחת הנה ואחת הנה. ויעל ויגהר עליו, ויזורר הנער עד שבע פעמים, ויפקח הנער את עיניו.  

ויקרא אל -גיחזי,  ויאמר קרא אל השונמית הזאת. ויקראה, ותבוא אליו. ויאמר שאי בנך.  ותבוא ותיפול על רגליו ותשתחו ארצה. ותשא את בנה ותצא."

 עכשיו ברור לנו שהנה פה יש החיאה של ילד, כאילו זה מרמז אל עקדת יצחק שגם פה אברהם קיבל את הילד שלו בחזרה. ואברהם לא היה צריך לעשות את הדבר הזה. הוא היה רק צריך לבחור לעשות את הדבר הזה. הוא לא ידע את זה. אם הוא היה יודע זה לא היה ניסיון. אבל הוא היה צריך רק לבחור. ולמה בסופו של דבר אברהם בחר? למה?  אז האמת אני לא רוצה לדבר על הפרשה אני רוצה לדבר על הפטרה, אבל רק תדעו שאברהם הוא ממש לא סמל לפנאטיזם דתי. כי כל הפנאטיזם הדתי,  שמוכן לשלוח את הילדים שלו להרג עושה את זה בשביל אינטרס. אני לא רוצה לחזור. כי לא נערב פוליטיקה ושום דבר. אבל אנחנו יודעים שאנשים שהיום עושים את הדברים הפנאטים ביותר הנוראים ביותר. הורגים בשם האלוהים יש להם אינטרס. הם רואים עתיד. הם מוכנים להקריב בשביל העתיד הזה. עתיד נפלא ונהדר שהאגו שלהם יהיה נפוח מפה ועד להודעה חדשה.

בעקדת יצחק אברהם זה שהוא מוכן לעשות את זה, פשוט קורת את הענף שעליו יושב הוא ועתידו וצאצאיו וצאצאי בניו וכל ההבטחות הנהדרות שבכלל הובטח לו אי פעם. ואפילו אלוהים יוצא, סליחה, לא דובר אמת כי, הוא הבטיח לו מהילד הזה את הכל. אז אין פה שום השוואה. כי אברהם מאבד את כל עולמו ואת כל עתידו ושום אינטרס לא קיים יותר. אבל מה כן קיים. אתם יודעים מה קיים. קיים מה שכל החבר'ה שלנו לומדים שהם נוסעים להודו. הם לומדים כמה אנחנו בני חלוף שם. כמה הכל עניין של קרמה וגלגולים. כמה העולם הוא.

העולם הגלוי הזה זה הדבר החולף. יש אותו דבר נצחי שהוא קיים לעד. זה מה שאברהם בעצם הסכים כאילו להוציא את נשמתו של בנו מגופו. כי הוא אומר מה שאיוב אומר. ההוויה הזאת נתנה לי את הילד הזה בצורה ניסית. הוא מכיר בזה שזה נס שהוא קיבל את הילד הזה בגיל 100 ואשתו היייתה בכלל אחרי בלוטי הייתה לי עדנה, אמרה. אישה כבר בלה כאילו מבחינת פוריות. זה היה סוג של נס. למה. כי יש הווייה שמעל החומר. ובאהבה ובחסד נתנה לו את הילד הזה. עכשיו ההוויה הזאת אומרת תחזיר לי את הפיקדון. תחזיר אותו. הווייה נתן הווייה לקח יהי שם הוויה מבורך. אז עצם זה שהוא רק היה מוכן לעשות את זה.

הוא כאילו מכיר שהעולם שבו הוא חיי זה עם כל ההבטחות שניתנו לו החומריות זה עולם הב'.

אבל יש עולם הא' האמונה האחדות האהבה האלוהים והעולם הזה הוא עליון על עולם החומר. זה נצחי וזה חולף. אז נתת לי אתה מבקש בחזרה. אוקיי. אני לא אספר לכם איך הוא הצליח להביא את עצמו למצב הזה. כי אם הוא היה נשאר אבא הוא לא היה עושה את זה בחיים ובצדק. אבל הוא הגיע ל state of mind, למין מודעות כזאת. גם הוא וגם יצחק דרך אגב. וילכו שניהם יחדיו זה לעקוד וזה להעקד. ולעקוד זה רק להיקשר. זאת אומרת הוא פירש את זה כלשחוט אבל אנחנו קוראים לזה עקדת יצחק ולעקוד זה לקשור. הוא היה צריך לקשור אחר כך להתיר. אבל הוא קשר את המודעות הישנה שלו. כמו שבתפילין אנחנו קושרים את הנפש חיה. הוא קשר את זה לנשמת החיים שתוביל אותו. זה לא קל לעשות את זה. וברוך השם הוא גם  לא היה אמור לעשות את זה.

אז בהפטרה כשאלישע גוהר עליו. שוכב עליו. עיניים מול עיניים. פה מול פה. וכפות ידיים שגם פה זה מרכז נשימה. שהעובר יוצא ופותח את היד שלו את האגרוף הקפוץ ששלושת המרכזים האלה כאילו העולם העליון ה"יהוה" , הוא קודם מתפלל אל הוויה. הוא מן צינור כזה. שוכב על הנער המת על עולם החומר הזה. ומחייה אותו. אתם יכולים לקחת את זה כסמל מופלא כמטפורה מדהימה איך העולם הנסתר ה"יהוה" דרכנו יכול להיות צינור שמחייה מתים. שהוא במובן המטפורי לצאת מדיכאון. לצאת ממצב קשה. ככה לגהור. לקחת את הנשמה שלנו שתגהר הנפש שלנו ותוציא אותנו לחיים חדשים.

תודה.

פרשת "וירא": פרשנות

פרשת "וירא"

אלוהים אחד הוא אלהים של כל העולם, ובשני ימי הדין של ראש השנה מתרחש בעולם הנסתר, החי והקיים, תהליך שהוא תגובה ושיקוף לכל שנעשָׂה בעולם הגלוי. זוהי אינטראקציה מתמדת בין האדם ואלהים, בין המימד החולף, הפיסי, לבין המימד הנצחי הרוחני.