חכמים פטרו נשים ממצוות "עשה שהזמן גרמן" ביניהן מצוות התפילה, בגלל שהיו ידיהן מלאות בעבודות הבית והילדים ואי אפשר היה להפסיק את החיים כדי שאמא תתפלל. אבל אם אשה רוצה, אם אין לה ילדים, אם ילדיה כבר גדלו – מותר ורצוי להתפלל. ולתפילה יש בגד מיוחד שקבעוהו חכמים...

תארו לעצמכם שגבר ואישה רופאים בבית חולים. הם באים למחלקה וישנה הנחיה שרק לגבר הרופא מותר להסתובב עם חלוק לבן וסטטוסקופ על הצוואר (שני הסימנים המיוחדים של מהותו כרופא) ואילו לאשה אסור בתכלית האיסור. היא תסתובב במחלקה בבגדים אזרחיים. למה? כי היא אשה ולא נאה שאשה רופאה תראה כמו גבר רופא, זה מפחית ממעמדו במחלקה. צריך להבליט את הגבר הרופא על חשבון הנמכת האשה הרופאה. האם הייתם מצביעים בעד החלטה כזאת?

הטלית היא בגד התפילה . בד הטלית, אין לו שום ערך ללא ארבע הציציות, וההתעטפות בציצית (כפי שאומרת הברכה) מבטאת את משמעותה העמוקה של התפילה שהיא חיבור עם אלהים והעלאת המודעות לתיקון עולם.

בציצית שזור שם ההויה (השם המפורש). סך הערך המספרי של האותיות העבריות "י-ה-ו-ה אחד" (אצל האשכנזים, ואצל הספרדים רק ה: י-ה-ו-ה) יצר את קשירתה המיוחדת. זה החלוק הלבן והסטטוסקופ שלי. זו המהות שלי. זהו התממשות הדיבר הראשון בשבילי כאילו אני במעמד הר סיני שומעת בקול דממה דקה "אנכי יהוה אלהיך" (י' בחיריק, ך' בשווא)

 

אני מתעטפת בציצית, ואין מהות נשית יותר מאשר ההתעטפות. רחם האשה עוטף את העובר, מכיל אותו באהבה ללא תנאי. אישה מניקה עוטפת בחיקה את תינוקה ומעניקה לו חיים. אין כמו אישה (או אנרגיה נשית בכל אדם) שיודעת לעטוף ולהתעטף. האם לא תסכימו כי כשהגברים קבעו את נוסח הברכה ובחרו במילה "להתעטף", חשבו על משהו חמים ונעים? האם לא ברור שהם תיארו לעצמם את אלהים כאנרגיה רכה ועוטפת, ואת התפילה כמקום מקלט זמני מקשיי החיים. כמו כשהיו ילדים קטנים ורצו לאמא שתעטוף אותם בחיבוק גדול וחם ותשכיח מהם את כל הפחדים.

היהודים כולם, ללא הבדל מין, עומדים בתפילה לפני הקב"ה עטופים בטלית בת ארבע הציציות, ואין תיקון עולם גדול מזה.

גבר ואישה נבראו כיצורים שונים באופן ביולוגי, וגם הופרדו פיזית מיצור אחד דו מיני לגבר ואשה עצמאיים. מדוע היה הפירוד בעולם הפיזי הכרחי? כי הפירוד מכריח אותם להתאחד, הן פיזית והן רוחנית. אם הגבר והאשה היו יצור אחד עם מערכת עצבים אחת כל כאב פיזי של האחד, השני היה חווה גם כן. אבל משהופרדו לשני יצורים עצמאיים הם יכולים להרגיש את הכאב של השני רק ע"י אמפטיה, שמביאה לאחדות רוחנית ששמה אהבה. דווקא מתוך הפירוד הפיזי לשניים, הם לומדים לעשות את האחדות במובן הרוחני.

לכן, כאשר יהודי ויהודיה מתעטפים בטלית/ציצית , ביחד או כל אחד לחוד הם מבטאים את יכולת האדם להתגבר על הפירוד הפיזי וליצור את אחדות הניגודים המופלאה שבשבילה באה נשמתו למסע מופלא הקרוי חיים.