שיל"ת
שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד

עונות השנה - מעמדים בחיק הטבע

יהי רצון מלפניך

ה' אלוהי ואלוהי אבותי ואימותי
 
שאדלג מעל הררי הזמן החוזר ונישנה
ואקפץ אל הזמן של השינוי
 
שתימשכני אחריך ונרוצה
בערוגות הסדורות מתחת השמש
ומניחוח בושמן
נעלה אל מעל לשמש
 
שמחזוריות הטבע
תוליכנו חזרה אליך
 
 
 
בעברית השורש ש.נ.ה הוא גם לשנות (ש בשוא) כלומר לחזור שוב ושוב על אותו דבר, והוא גם לשנות (ש בפתח) כלומר ההיפך מהאפשרות הראשונה.
ניראה כאילו רוצה השפה ללמדנו ששתי צורות הקיום הללו הן הדואליות שהוטבעה באדם בעת בריאתו.
על שני היודים במילה "וייצר" שמספרת על בריאת האדם (ברא' ב 7) אומר המדרש (ברא' רבה) כי ה' בראו מן העליונים ומן התחתונים.
'לשנות' (ש בשוא) שייך לעולם התחתון, לעולם הזה, לנפש-חיה, לעולם הטבע שאת המחזוריות שלו אנו חווים כל יום בהתחלף היום והלילה , וכל השנה בהתחלף עונות השנה. מונוטוניות, שיגרתיות, מחזוריות הטבע. יום הולך ויום בא ואין חדש תחת השמש.
אבל 'לשנות' (ש בפתח) שייך לעולם העליון. לעולם שמעל לטבע. לעולם שממנו נברא הטבע ועל כן יכול גם לשנותו. לנשמת-החיים. לעולם שמעל לשמש.
וכך יוצא האדם לדרך חייו. כיצד יבחר לחיות? האם רק על פי האופי הטבעי שלו איתו נולד וכך הוא מכיר את עצמו, או שמא ישאף להוסיף לחייו את המימד העליון שמרחיב את תודעתו ומביאו להתחדש ולהצמיח תובנות חדשות ביחס לעצמו ולמשמעות חייו.
 
 
שתי עונות הן שתי התחלות שנה:
הסתיו   והאביב
 
בסתיו – נפתחת השנה בסימן של מאזן וסיכום.
            בסימן של חשבון נפש.
            תחושה של סוף שאחריו באה התחלה חדשה.
            האם נצליח להתחדש?
 
באביב - נפתחת שנה ללא עבר.
            השנה פורצת, נולדת מתוך הכפור.
            יוצאת מן המיצרים ומטביעה אותם.
            שורפת את כל הגשרים מאחור
            והולכת לפגוש את משמעותה בהר סיני.
 
החורף והקיץ הן עונות ביניים. עונות שבהן מתרחש התהליך לקראת...
 
החרף (ח בחולם חסר) מלמדנו כי חרף (ח בצירה) העובדה ש"סערות הסתיו והחורף השרו את העלים הכמושים, ושברו את הענפים הדקים והיבשים" הרי ש"זירמי הגשם נשפכו אל תוך לשד החיים של העצים...כי מה נאבד לעצים? מה גזלו הסערות?...העלים היו כבר כמושים ועל כן נשרו! הענפים שנשברו ברוחות היו יבשים כבר מקודם! מה שרוח החיים היה בו, מה שהיה מחובר לאילן ולשורשי החיים שלו, מה שהיה לח ורענן – התכופף ברוח ולא נשבר. הגשם והקור ניקו את חלקי העץ הרעננים והמיתו את השרצים והתולעים שרצו לינוק מלשדו.
תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפים ובעלים ובפירות המפוארים – אלא בשורשיו שהם מחזיקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שמה. הם מתחזקים על מקור מים חיים של התחדשות. האילן הרענן שולח יותר שורשים אל תוך האדמה ממה שהוא מפקיר ענפים לרוחות. ואין פרח צומח על הענפים אשר לא נמצא בעדו שורש בתוך האדמה...ועל כן נמצא שהאילן לא הפסיד כלום, ואדרבא – החליף כח במאבק. כן הוא האדם. כל זמן שהוא נצמד לשורשיו הרוחניים – שום רוח לא תעקור אותו ממקומו. ונהפוך הוא, הסערות תעוררנה את כח ההתחדשות" (רש"ר הירש")
 
מי יתן וימי החורף – תרתי משמע (ימי העונה וימים של סערות בחיים) -  יהיו עבורנו כ"ימי חורפו" של אדם, שהם ימי בחרותו. ימי רעננותו.
 
שיהיו לנו תמיד - בכל גיל – ימים של התנקות, התחזקות והתחדשות לקראת האביב.
 
 
הקיץ גם הוא מביא קץ אך לא באמצעות הקור אלא באמצעות החום.
חום כבד, מיבש את הירוק, צובע הכל בגווני של חום. כאילו הכל כוסה בעפר.
הקיץ מזכיר לנו כי עפר אנחנו ואל עפר נשוב.
במה ננוחם בקיץ? (בחורף היו אלו המים החיים שזרמו אל השורש)
מה יחייה אותנו ויביאנו אל התחלה חדשה בסתיו?
נזכור כי בתוך החום החום הזה טמונים פקעות וזרעים מחכים להתפוררותם שתחזיר את הצמיחה אל פני האדמה.
מה שניראה מת יקום לתחיה.
החורב החיצוני שנותן תחושה של חורבן, טומן בקירבו את פוטנציאל ההתחדשות.
 
"שאלו לו לרבי פנחס:
מפני מה צריך משיח להיוולד ביום חורבן בית המקדש?
גרגיר הדגן, אמר, הנזרע באדמה בהכרח שיתפורר תחילה, כדי שתצמח שבולת חדשה. הכח (=הפוטנציאל) אינו יכול לקום לתחיה אם אינו נכנס בהעלם (=בריק) גדול. פשיטת צורה ולבישת צורה מתרחשות בו ברגע שהוא נעשה לאין ממש...זהו כח הגאולה...לפיכך נולד ביום הזה המשיח" (אור הגנוז, בובר, על רבי פנחס מקוריץ)
 
מי יתן ונשכיל להבין שכל קיץ טומן בחובו הקצה.
 

    © Raanan Raz