פרשת בְּהַר
פרשת "בהר" פותחת במצוות שנת השמיטה שעיקרה "שנת שבתון יהיה לארץ", אחריה נפרסת בפנינו מצוות שנת היובל שהיא השנה החמישים אחרי ארבעים ותשע שנים שבהן היו לנו שבע שנות שמיטה, ובסיום אומרת התורה "והארץ לא תימכר הארץ לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".
מיד אחר כך מובאים חוקי מוסר בין אדם לחברו שבהם אנו מצווים על איסור הונאה על תמיכה בחלשים על איסור ריבית ועוד. הפסוק האחרון בפרשה הוא "את שבתותי תשמורו ומקדשִי תיראו, אני יהוה."
גם בשנת השמיטה וגם בשבת אנו אמורים להרפות מן החומר. להבין שהחשוב הוא התוכן הרוחני מוסרי של החיים ולא הדקורציה החומרית, נעימה ככל שתהיה. ועל כן יש בכל זאת עתיד גם כאשר החומרנות משתלטת, כיוון שהרוחניות, שהיא מעל החומר, תמיד קיימת באדם אפילו אם היא לא באה לידי ביטוי. הפוטנציאל תמיד שם גם לאדם הפרטי וממנו לעולם הכללי.
ההפטרה מספר ירמיהו מספרת על הנביא שקנה שדה בענתות ממש ערב חורבן בית ראשון, בידיעה הברורה שיהיה חורבן ותהיה גלות, אך היה זה אקט של אמונה המובע בפסוק (ל"ב 15):
"כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים, בָּאָרֶץ הַזֹּאת."
אתמול צפיתי בטלוויזיה בדברים המרגשים שנאמרו על מדינת ישראל מפי נואמים מכובדים לכבוד ביקורו של הנשיא בוש, אבל כשזפזפתי לערוץ אחר ראיתי בכלבוטק כתבה על הזוועה שמתחוללת בבית החולים לחולי נפש בצפון הארץ. ראיתי את היחס הברוטלי והמשפיל לחולים, חלקם ניצולי שואה, את האטימות וקשר השתיקה וחשבתי לעצמי שהנה שוב אותה דואליות – מצד אחד פסגות של הצלחה טכנולוגית בכל התחומים ומצד שני שפל של יחסי-אנוש. מצד אחד כל הסיבות להרגיש "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" ומצד שני כל הסיבות להרהר עמוקות בסיבות שהביאו לחורבן בית ראשון ושני גם יחד.
אם נחיה במודעות שאותה רוצה השבת ושנת השמיטה להנחילנו, יש לנו סיכויים טובים מאוד לעבור ימים קשים ומבחנים שעוד נכונו לנו.
ואם לא כל כך מובן למישהו המשפט האחרון הנ"ל אני מזמינה אותו/ה ללמוד בקהילה במשך השנה, באופן קבוע והכל יהייה ברור. מה שנשאר הוא היישום.
שבת שלום ומבורך
הרבה מירה רז
