פרשת ויקרא – תשס"ח
בשבת זו אנו מתחילים לקרוא את ספר "ויקרא" שנקרא גם ספר "תורת כהנים" כיון שהוא עוסק ברובו בדיני קורבנות ובעבודת הכהנים באהל-מועד שהוחלף אח"כ במשכן הקבע מאבן, הלא הוא בית המקדש שבנה שלמה המלך.
המילה הראשונה "ויקרא" קשורה לחתימתו של הספר הקודם – ספר "שמות" – ששם נאמר:
"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן, וכבוד יהוה מלא את המשכן"
והנה עתה: "ויקרא אל משה וידבר יהוה אליו מאהל מועד לאמר...|
אלהים גם קרא אל אדם הראשון ואשתו לאחר שאכלו מעץ הדעת טוב ורע ושם נאמר:
"ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלהים בתוך עץ הגן, ויקרא יהוה אלהים אל האדם ויאמר לו איכָּה?"
מה הקשר בין שתי הקריאות?
בשתיהן – אלהים מחפש את האדם, שיחזור אליו, שיתקרב אליו. בגן העדן אמר האדם "לא" לאלהים, והתחבא. בחירתו של האדם שם היתה כן לאכול מהעץ האחד שנאסר עליו לאכול ממנו, כאשר יכול היה להנות מכל האילנות של הגן. אכילה שהטמיעה בקירבו את המודעות של הפיצול. כבר לא הכל "אחד" כבר יש חוויה של טוב ורע, של שמחה ועצב, של קלות וקושי, של פוריות ושל בצורת וכך זה נמשך בכל תחומי חיינו.
הקריאה הניצחית של אלהים אל האדם - אייכה? – נשמעת שוב עם הקמת אוהל מועד, אבל הפעם דרך מתווך. אוהל מועד כולו הוא משכן התיווך. עומד בתווך בין אלהים לאדם – אבל מטרתו היא לרומם את האדם ולאפשר לו לחוות את האלוהים באופן פנימי וישיר.
חפצים שונים מסמלים שם רעיונות מופשטים (המנורה למשל) ולמי שגם זה גבוה מדי הנה יש גם בהמות לשחוט. סוג של תיווך שהיה ההרגל של בני האדם בזמנים ההם. הכל כדי להתקרב אל אלוהים ולהתעלות מעל הפירוד של היציאה מגן העדן, היציאה ממודעות מפוצלת חזרה אל ה"אחד".
הקורבן היה חיה שמסמלת את ה"נפש חיה" של האדם, את החלק החומרני בו שרואה רק את עצמו ומפריד עצמו מאלמנטים אחרים של הבריאה רק כדי לדאוג לאינטרסים שלו, והוא היה אמור להישרף באש כסמל לסילוק אותה מודעות של אגואיזם שלילי ובכך להתקרב אל האלוהים ע"י מודעות שמבינה שהעולם נברא מאוחד והרמוני ואשר למצב כזה עלינו להחזיר אותו. לזה קוראים "תיקון עולם".
שני בתי מקדש נחרבו כי עם ישראל לא הבין זאת. הם באמת חשבו שאלוהים צריך את הקרבת החיות הללו, שאפשר לעשות עסקים עם אלוהים, בהמה תמורת מחיקת חטאים, ולמחרת חוזרים לסורם, במקום להבין שאלוהים רוצה את תיקון מחשבותיהם ובחירותיהם כדי לשנות את המציאות הקשה.
היום אוהל מועד הוא גופנו כמשכן לנשמתנו – וה' קורא לכל אחד ואחת כפי שקרא אל משה.
למשות עצמנו ממיצרי השעבוד לחומר ולהקשיב לנשמתנו שם הידיעה איך לחיות בשמחה ובאהבה.
פרשת ויקרא – תשס"ט
א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.
ניסוח משפט זה ניראה תמוה.
הרב שלמה אפרים מלונטשיץ (1550? – 1619) כותב בספרו "עוללות אפרים":
"כמה קושיות בפסוק זה: מדוע נאמר לשון 'אדם' ולא לשון 'איש' כמו בהרבה מקומות? ומה זה 'מִכֶּם'?ולמה התחיל הכתוב בלשון יחיד ('כי יקריב') ומסיים בשלון רבים ('תקריבו את קרבנכם')?
הענין הוא (ש) בלשון הקודש ישנם ארבעה שמות לאדם: איש, אנוש, גבר ואדם. שלושת הראשונים באים גם ברבים: אישים, אנשים וגברים, אולם אדם בא רק ביחיד. וזה ה'פשט' (הפרוש הפשוט): 'אדם' – כשהוא באחדות, כאיש אחד – 'כי יקריב' – אפילו כשרק אחד יקריב – (אזי) 'מִכֶּם' - יהיה נחשב כמו שכולכם עשיתם – 'קרבן ליהוה'. אולם, 'מן הבהמה'- אם היחסים ביניכם יהיו כמו אצל חיות השדה , אז אפילו (אם) 'תקריבו' – תביאו קרבנות – 'את קרבנכם', יהיה זה רק קרבן שלכם, ולא של (ל)יהוה' ".
ברצוני להדגיש רעיון זה ולכתבו בשפה של מודעות. כשאדם חי במודעות שכל הבריאה היא במהותה אחדות אחת למרות כל הניגודים הניראים על פני השטח, אזי הוויתו היא בצלם 'יהוה', הנברא מעיד על בוראו. לכן "מכם" ל- "יהוה".
הבהמה מייצגת את העולם הפיזי, עולם הפירוד. חיה כקורבן מסמלת עולם שצריך תיקון. הקרבתה/שריפתה מסמלת את התמרת הפיזי (החומר) ל'ריח ניחוח ליהוה'. ה-י' של ה'ריח' מתארכת יורדת מטה ונהפכת לאות – ו', שמחברת בין עליונים (רצוי) ותחתונים (מצוי). כאילו לומר לנו שהקרבת הבהמה מסמלת שינוי באנרגיה של האדם.
באמצעות ביטול תודעת הפירוד שאיפשרה את החטא, עולה האנרגיה ומדיפה ריח של אחדות ושלום.
הקרבת קורבנות היא דרגה נמוכה של עבודת אלהים. הדרגה הגבוהה יותר היא שהסמל מופנם וצרוב כבר בתודעה בצורה כזו שכאילו אין לאדם בחירה והוא בוחר בטוב באופן אוטומטי.
אני רואה בימים אלו שלב ביניים. הקב"ה החריב את המקדש פעמיים כיון שהוא היה אך ורק עלה תאנה לפשעים ולא באמת שימש את בני-האדם כאמצעי לשיפור התודעה בעולם.
לאט לאט, באמצעות לימוד מתמיד ולצערנו גם באמצעות הסבל, לומדת האנושות לצרוב בתודעתה את האחדות הראשונית של הבריאה.תחילה מיראה, אח"כ תבוא גם האהבה עד שיתקיים
"לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים " (ישעיהו יא 9)
דֵּעָה אֶת-יְהוָה = מודעות של האחד
ואז יירד בית המקדש השלישי מוכן מן השמיים.
בנוי בתודעת האנושות, הוא יתגשם בחומר, כמו שנברא העולם.
הרבה מירה רז
שבת שלום
