פרשת כי תשא
אם תמצית משמעות חייו של אברהם הן המילים "לךְ לךָ" הרי שתמצית משמעות חייו של משה הן המילים "לךְ רֵד"
ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ח סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
משה יורד מֵהַר סיני, לאחר ששהה שם ארבעים יום וארבעים לילה במצב של "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים" (דברים לד 10). בידיו שני לוחות הברית "וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת" והוא כולו כמעין נובע של אור, רוצה להשפיע את טוּבוֹבעולם. כמו שמֵי-המעיןזורמים בנסתר ויוצאים החוצה במקום שבו נפתח פתח בקושי הסלע, כך משה היה בעולם הנסתר פְּנִים אל פְּנִים, בחיבור דומה למצב העובר ברחם אימו, ובדרכו חזרה אל עמו ואל יעודו,נשא בידיו את המים החיים של העולם, את 'עשרת הדברות' אבל "פתח המעין" היה סתום. מסתבר שהלידה לא מתקדמת כראוי. המצב קריטי ואין חיים חדשים. "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר "
בשמו של 'משה' נטבע יעודו – הוא ה-מושה בשעת הטביעה. מרב חובל שעומד בראש התורן וצופה אל מרחבי היקום, עומד שם למעלה ומתאחד עם כל הבריאה, הוא נאלץ לרדת מטה מטה אל סיפון הספינה ולהלחם ולהרוג את שודדי הים שמאיימים להשתלט ספינתו ולשנות את נתיב מסלולה לרצונם.
"לֶךְ-רֵד" - אמר לו (משה): רבון העולם, אתמול אמרת לי (שמות יט) "ועלית אתה ואהרן עמך" וכן: "ואל משה אמר עלה אל ה'...", וכאן אתה אומר: "לך רד"?
אמר לו (ה'): לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן אלא בשביל כבוד בַּנַי, אמרתי לזקן שלהם (בראשית כח יעקב) "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו". מהו "בו"? (בקריאה פשוטה זהו הסולם שראה יעקב בחלומו, בקריאה המדרשית, הצוללת מתחת לפשט, זהו יעקב עצמו, או כל מנהיג)
אלא כך אמרתי לו: כשיהיו בניך צדיקים- הם מתרוממים בעולם ועולים, וכן שלוחיהם מתעלים עמהם, וכשהם יורדים- הם ושלוחיהם בירידה. "לך רד" למה? "כי שחת עמך" אמר לו (ה' למשה) הואיל וחטאו אתה והם בירידה " (שמות רבה (וילנא) פרשה מב)
כשאנו לומדים תורה לעומק אנו בעצם לומדים על עצמנו. בכל אחד מאיתנו קיים אותו משה שיודע את האלהים באמצעות הניצוץ האלוהי שבתוכו, היא הנשמה. היודע להתחבר אל הכח הפנימי הנסתר, ובהנהגתו לצאת ממיצרי – חייו. אבל, בכל אחד קיימת גם אותה תשוקה ל'עגל הזהב', לחומריות פשוטה וברורה שיודעת לחגוג את שפע החומר בכל תחום. שני כוחות אלה "תקועים" אחד עם השני כתאומים סיאמיים, וכאשר 'עגל הזהב' חוגג למרגלות ההר הוא גורם ל'משה' שבראשו להחליק מטה כמו במדרון של קרח. בגלישה מפוארת שכזו (נשברו הלוחות) נשמט מן הידיים כל דבר טוב.
'עגל' הוא אותיות 'לעג'.
לפניכם מזמור קכג בתהילים שמאוד מתקשר לפרשתנו. יש בו בקשה לחנינה, לשינוי מהותי לטובה, מחוויה של לעג ובוז. את זאת עושה משה לעם בסיפור מעשה העגל .
א שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת:
אֵלֶיךָ, נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי-- הַיֹּשְׁבִי, בַּשָּׁמָיִם.
ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים, אֶל-יַד אֲדוֹנֵיהֶם--
כְּעֵינֵי שִׁפְחָה, אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ:
כֵּן עֵינֵינוּ, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ-- עַד, שֶׁיְּחָנֵּנוּ.
ג חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ: כִּי-רַב, שָׂבַעְנוּ בוּז.
ד רַבַּת, שָׂבְעָה-לָּהּ נַפְשֵׁנוּ:
הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים; הַבּוּז, לגאיונים (לִגְאֵי יוֹנִים). (שבעה נפשנו את הלעג שהשאננים והגאוותנים [הרשעים] לועגים לנו)
בספור מעשה העגל יש את הלעג ויש את החנינה. הלעג – הוא המצב הנלעג שהעם שרוי בו אבל הוא אינו מודע לכך שהוא שם עצמו ללעג. גם האדם/החברה כך. אין מודעות למצבים הנלעגים, להפך הם נחשבים נורמטיביים.
לא וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב. לב וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. לג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי...
גם בחיים מגיע רגע שהשינוי לטובה הוא בלתי נמנע. מצב של להיות או לחדול
"וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (לג 19)
כמו שהוביל משה את עם ישראל, בעזרת כוחו העל טבעי של אלהים הבורא, ביציאה ממיצרי-פרעה, כך הוא מוציא אותם עתה, בעזרת מידת החנינה של הבורא, ממיצרי-העגל.
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, לֵךְ עֲלֵהמִזֶּה- -אַתָּה וְהָעָם, אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה.
"מִזֶּה" – בפשט, הכוונה ממדבר סיני. בדרש – מן החוויה הקיומית הזאת של שינוי המציאות, אל הארץ המובטחת, אל הגשמה עצמית אמיתית.
