פרשת וַאֵרָא
"חמש לשונות גאולה" (שמות ו' 6 – ו' 9)
כאשר מתייצבים משה ואהרון לפני פרעה בפעם הראשונה נגמר הדבר בכי-רע. הדרישה"כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" מתפרשת על ידי פרעה כתוצאה של שעבוד שלא היה קשה דיו, והשאיר לעבדיו זמן להרהר במצבם העגום. על כן תגובתו היא:
"נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים; עַל-כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים, נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהוָה. יח וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ, וְתֶבֶן לֹא-יִנָּתֵן לָכֶם; וְתֹכֶן לְבֵנִים, תִּתֵּנוּ...לֹא-תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם, דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ."
כלומר, פרשנותו של פרעה את הדרישה המובעת מפי משה ואהרון מֵרֵעָה את מצב השעבוד של עם ישראל. אם עד עתה ניתנו לבני ישראל חומרי-הגלם והם נדרשו ללַבֵּן מהם לבנים, הרי שמעתה יצטרכו לדאוג גם להספקת חומרי-הגלם וגם לספק את אותה כמות יומית של לבנים כמו מקודם לגזֵרה החדשה.
בשל החמרת השעבוד באו שוטרי בני ישראל בטענות קשות אל משה ואהרון, ומשה בא בטענה קשה אל האלוהים: "אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. כג וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ."
לאור הדברים הללו חושף אלוהים את תכנית הגאולה לפני משה. זוהי תכנית בת חמישה שלבים, שברמת הפשט של הטקסט מדברת על עַם ישראל בתהליך של יציאה מעבדות במצרים לחירות בארץ האבות, אך ברמת הדרש היא מהווה תכנית גאולה של כל יחיד ויחיד באשר הוא (דרך הדוגמא של היחיד מישראל). עיקרה של התכנית הוא, שעל ידי מעבר ממצב תודעה אחד למצב תודעה שני, בסופה לא יחוש האדם בִּמְצָרֵי-חייו.
השלב הראשון לפני כל שינוי הוא שלב ההחלטה, ולשונו: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" להחלטה לעשות שינוי מגיעים בדרך כלל כאשר הסבל כבר קשה מנשוא. בעברית, השורש ס.ב.ל יוצר גם את המילה "סֵבֶל" וגם את המילה "סבלנות". לכן אפשר לפרש את "וְהוֹצֵאתִי"וגו' כמצב שבו מוציא האדם את עצמו מהסבלנות לסבול את הסֵבֶל המוכר והידוע שלו. כלומר, אין לו יותר כוונה ורצון לסבול את המצב הקיים. הוא אומר לעצמו "לא עוד!". בלא החלטה נחושה כזאת לא יכול להתחיל שום שינוי מודע.
הכבדת העול שהכביד פרעה על בני ישראל, אחרי הפגישה הראשונה שלו עם משה ואהרון, הייתה נחוצה כדי שעם ישראל אכן ירצה לשנות את מצבו, ויתחבר לרצונו של האלוהים להוציאם ממצרים. בדרך כלל, כך גם מתרחש הדבר אצל היחיד – עד שמנת הסבל לא נגדשת לא חלה כל תזוזה במצבו. מְצער הדבר, אך עובדה היא, שהסבל הוא המנער את היחיד ואת הכלל ומביאם לידי שינוי.
כאשר היחיד "עושה 'והוצאתי' " הוא מוציא את עצמו למצב מודעות חדש, ומתחייב לשינוי בפני עצמו, שכן אחרת לא יוכל לצאת ממצרי-חייו.
על בני ישראל נאמר: "וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." כלומר, השינוי לרעה לא גרם להם ל"וְהוֹצֵאתִי"אולם, התכנית האלוהית מחייבת שלב זה. משמעות שלב זה לגבי היחיד היא, שההחלטה לשינוי בחיים, שתאפשר לאדם לחיות כבן-חורין, בעיקר בענייני אמונות ודעות, היא הוצאה לפועל של תכנית אלוהית בחייו. לאחר ההחלטה הנחושה לשינוי בא גם הכוח הרוחני ליישם אותו בעולם הגשמי.
השלב השני בתהליך השינוי נקרא כאן: "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם" זה השלב שבו החיים משתנים בצורה מהותית. אם מקודם עבדת בְּפַרֶך כעבד, הרי שעכשיו הנך חופשי לעבוד כרצונך.
ניקח, לדוגמא, אישה מוכה. אחרי שהגיעה ל"וְהוֹצֵאתִי", דהיינו – להחלטה הנחושה שאינה מוכנה יותר לספוג מכות מבעלה משום סיבה שבעולם, יש בה את הכוח הנפשי לעשות "וְהִצַּלְתִּי" דהיינו – להעביר את עצמה ואת ילדיה למעון לנשים מוכות
השלב השלישי בתהליך של התפתחות המודעות הוא קשה במיוחד. בשפת התורה הוא מנוסח כך: "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים"
לפני שאסביר שלב זה אטפל קודם בהבדל בין הצלה לבין גאולה. לפי מילון אבן שושן, הצלה היא חילוץ מסכנה, ישועה, פליטה; וגאולה היא שחרור, פדות, חידוש והחייאה. כמו כן 'ניצַל' הוא נמלט, נחלץ מאויב או מצרה, ואילו 'נגאל' הוא מי שׁהוצַא לחופשי, שוחרר.
לכן, שלב "וְגָאַלְתִּי" הוא השלב שבו היחיד כבר נחלץ מסכנה פיסית, אך עדין שבוי בפחדיו ובתסביכיו. אם נמשיך בדוגמא של האישה המוכה נאמר שבשלב זה, היא חיה אמנם במעון לנשים מוכות אך חיה בפחד רב. היא אינה מעיזה לצאת את חצר המעון, מסתכלת סביבה בחרדה גם בתוך המעון, חווה סיוטים בלילה ושומרת על ילדיה באובססיביות. האם אלה חיים?
הפחדים והתסביכים הם המכשולים הגדולים העומדים בפני כל אדם בדרך לשינוי. הם יכולים לעצור את התהליך הנפלא ביותר, להכשיל את היפה שבניסיונות, לטרפד את התגשמות החלום, למנוע את מימוש החזון. סביר מאוד להניח, שכל עוד הם שולטים במחשבות היחיד, לא יוכל להתקיים שום "תיקון עולם" ב"מיקרו", קרי בחייו הפרטיים, וגם לא יוכל להתקיים "תיקון עולם" ב"מקרו", קרי בחברה האנושית בכלל.
בשלב זה נאמר: "בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים", משום שאלה מסמלים את הכוח האלוהי בשיא יכולתו. היחיד, בשלב זה של שינוי המודעות בחייו, נזקק עד מאוד לכוח האלוהי שבתוכו, (מנהיגים גדולים בהיסטוריה היו אלה שעזרו לבני האדם להשתחרר מפחדיהם ולהתחבר לאידיאל שיִצֵג את נשמתם). גודל השינוי שיעשה היחיד תלוי ביכולתו להתחבר עם אלוהיו, עם אור נשמתו. הנשמה, כפי שכבר למדנו, היא חלק אלוהַ ממעל, היא האמונה והידיעה הפנימית, לפיהן השינוי הוא אפשרי ובר-ביצוע, היא המחשבה והמודעות של האהבה לחיים, של שמחת החיים, של הסיפוק והאושר. כוח רוחני זה הוא המניע "בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" את תהליך הגאולה בחיי הפרט והכלל.
השלב הרביעי בתהליך למודעות הוא שלב החיבור, 'החתונה' שבה החתן, ה', לוקח לו כבת-זוג את עם ישראל: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם"
אלוהים "לקח לו" את עם ישראל כעם במעמד הר סיני. מעמד זה נתפש במקורותינו כחתונה: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ"(ישעיהו סב ). שם נכרתה הברית, שם נקבעה השותפות הנצחית בין האלוהים לבין עמו הנבחר כבן ברית, כמחויב בחוזה.
ברית ראויה היא כזו, ששני הצדדים בוחרים בה ומתחייבים לה מרצונם. כיוון שמדובר פה בברית עם האלוהים, שבאה בתהליך יזוּם על ידי האלוהות, נותר לעם ישראל רק להסכים לה בלב שלם. הסכמה שלא בלב שלם, כמי שׁכָּפוּ עליו הר כגיגית, היא בעייתית מלכתחילה, ובלא ספק גם מזמינה בעיות נוספות. על כך כבר נכתב: "ויתייצבו בתחתית ההר. אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לא – שם תהא קבורתכם" [שבת פח ע"א]. ואכן, האין זה סביר להניח, שמעשה העגל לא היה מתרחש כלל, לוּ היו בני ישראל עומדים במעמד הר סיני בלא פחד ועם אותה ידיעת האלוהים שהייתה להם על הים, כנאמר בשמות יד 31:"וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ ? "
בתהליך הגאולה האישי-אוניברסלי, שלב ה"וְלָקַחְתִּי" משמעו הוא שהיחיד לוקח, דהיינו בוחר בנשמתו שתאיר את חייו, תדריך ותיתן להם משמעות. קביעה זו נובעת מתוך האמונה, לפיה הנשמה היא רכיב פנימי-אלוהי של המודעות האנושית, ולבחור בהדרכתהּ משמעו לבחור במחשבות מוארות באורו של ה'אחד' ובהסתכלות חיובית בכל המתרחש, ולמצוא גם בסבל את המשמעות. משמעות הבחירה בהדרכתה של הנשמה היא להאמין באמת שהטוב ינצח בבוא הזמן. בעיקר משמעותה היא לקבל בענווה ובהכנעה את העובדה, שעל שאלות מסוימות אין אפשרות לקבל תשובות, גם אם תשובות כאלה קיימות בתודעה האלוהית, ולהיות שלם, כלומר תמים, עם מחשבה אמונית זו.
כיוון שהנשמה היא חלק אלוהּ ממעל, הרי שבה טמון הקוד האלוהי של חיי היחיד. אם יקשיב היחיד לנשמתו יידע מה הועיד לו אלוהים בחייו, מהן הבחירות שימלאו אותו-עצמו בסיפוק ובאושר. חיים כאלה הם חיים העוברים על היחיד מתוך תחושה של חיבור נכון, של עשייה נכונה.
יחיד הכורת ברית עם נשמתו כורת ברית עם אידיאל חייו ומקיים את חזון קיומו. ככל שירבו יחידים כאלה, האוהבים את חייהם, כך תגדל בחברה עצמת האהבה בין יחידיהּ. שהרי ככל שהיחיד אוהב את עצמו יותר, כך הוא אוהב יותר את חברו, ונהיה גם סובלן יותר כלפיו. מי שחי את חייו כרצונו מבין, שאי אפשר לשלול חופש בחירה זה מן האחר, שגם לו יש זכות לקחת לו את חייו לבן-ברית.
התורה מדגישה, כי שלב ה"ולקחתי" בא אחרי שלב ה"וגאלתי". כלומר, רק יחיד שהוא גָאוּל בתוכו פנימה יכול לקלוט מה נשמתו מוסרת לו. אם בתוכו, במחשבותיו, בהסתכלותו על חייו הוא אינו עצמאי, חופשי, גאוּל, לא יידע מה אומר לו אלוהיו, ומהם הדברים שמסתירים לו, ליחיד, את אור נשמתו.
כאשר ייעלמו או יִפְחתו מאוד מָסַכֵּי הפחדים והתסביכים, הציפיות והנורמות החברתיות המשעבדים את היחיד, כך תאיר מהותו הפנימית, שאותה יודעת נשמתו האלוהית. ככתוב: "וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם"
"אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" זוהי הנשמה, המוציאה כל אחד ואחד "מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" שלו, כפי שפורטו לעיל. רק אז יודע היחיד את האלוהים.
השלב החמישי והאחרון שמביא את תהליך הגאולה אל סיומו המוצלח נקרא בשפת התורה:
"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה "
שלב ה"וְהֵבֵאתִי" הוא שלב המודעות המתוקנת באותו אופן שאנו מדברים על תיקון עולם. הרי היחיד הוא "עולם מלא", וכאשר הוא במצב המודעות של ה"אחד" הרי שתיקן את עצמו. ביחס לבני ישראל כעם שלב זה הוא השלב של הגשמת ההבטחה לאבות, דהיינו – שלב ההגעה אל הארץ המובטחת. באשר ליחיד זהו השלב של הגשמת החזון האישי, החלום והשאיפות להגשמה עצמית. היחיד מגיע אל "הארץ המובטחת" של חייו. אחרי שעמד באומץ במעבר משלב לשלב, ולא נרתע מן הקשיים במסע אל האור הפנימי, זכה לחוות את ההבטחה שמבטיח האלוהים לכל אחד והיא: "וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ--וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ל 16) בחלקת האלוהים הקטנה שלו, יֵישב אותו יחיד לבטח, חזק וברוך ואומר תודה.
כל אדם יכול לבחון את עצמו לפי חמשת שלבי הגאולה, חמש לשונות הגאולה –
"והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי", "והבאתי" – ולראות כתחומים שונים בחייו היכן הוא עומד ביחס לתכנית גאולה זו, ולאן עוד עליו להגיע.
מתוך הספר (בהשמטות קלות) "דרך התורה לאהבה" מאת הַרַבָּה מירה רז בהוצאת "שופרא לספרות יפה" 2003
