ראש השנה הוא חג בן יומיים והשנה יומו הראשון נופל בשבת. על כן לא נקרא פרשת- שבוע אלא את הקריאה המיוחדת בתורה לראש השנה.

ואכן, קריאה מיוחדת בתורה נקבעה לשני הימים של חג זה, שנקרא גם 'יום הדין'.

ביום הראשון של החג קוראים על גרוש הגר וישמעאל (בראשית כ"א) וביום השני קוראים על עקידת יצחק (בראשית כ"ב)

שני סיפורים שבהם מופעל דין אלוהי. יש שקוראים ולא מאמינים. היתכן?!

הדין האלוהי מאשר את דרישתה של שרה:

"וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם,גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק.  יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ.  יבוַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.  יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ:  כִּי זַרְעֲךָ, הוּא." 

והדין האלוהי דורש מאברהם את הבלתי נתפס:

 

אפשר לעסוק בשאלה – מדוע אלהים עומד מאחורי מעשים שמביאים סבל על האדם, ובזה איני עוסקת כאן. אבל ענין אחר הוא להבין את המסר העולה מן הטקסט והוא – הסוף הוא טוב !

למרות הציווי המקומם מאוד על פי ההגיון האנושי , מסתבר שהסוף הטוב טמון כבר בראשיתו של הסיפור.

אצל גרוש הגר וישמעאל אומר אלהים במפורש לאברהם: "וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ:  כִּי זַרְעֲךָ, הוּא." 

ואצל העקידה מתחיל הכתוב: "...וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם..."  כלומר, אברהם צריך רק לבחור לעשות את המעשה הנורא, ואין כל כוונה אלהית שהמעשה אכן יתבצע.

 

שני הסיפורים הללו, הנקראים בתחילתה של השנה, נוגעים ישירות בבטן הרכה מאוד של הקיום האנושי

והיא  – ההתמודדות עם הסבל הניראה כבלתי צודק בעליל. התמודדות קשה בין שני הקטבים – סבל ואמונה. האם לסבל יש משמעות? האם באמת הוא קשור לאיזשהו מקור טוב? איך אפשר לגשר בינו ובין אלהים טוב?

 

שמם של עשרת הימים בין א' תשרי הוא 'ראש השנה' לבין י' בתשרי הוא יום הכיפורים, הוא גם 'הימים הנוראים'. מילה זו מופיעה בתורה לא רק במובן של הפלת אימה ופחד, אלא גם במובן שהאימה והפחד נובעים מעמידה מול הלא נודע והלא מובן. למשל דברים י' 21 :

או תהילים קמ"ה 6:

או שמות ט"ו 11:

הקריאה של ראש השנה בתורה אמורה לחזק את אמונתנו שהטוב והרע מקורם אחד הוא, ושמעל לכל קיים דין אלוהי שהוא טוב. אכן לא קל, בעצם קשה ביותר, אבל המסורת מתעקשת , חוזרת על עצמה שוב ושוב בכל ראש-שנה כדי שנתחזק באמונתנו.

יעקב אבינו ברח מן הארץ כדי להמלט מנקמתו של עשיו. על הגבול בין ארץ ישראל לבין חוצה לארץ הוא חולם חלום (בראשית כ"ח) :

 

"...וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ.  וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ.  וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.  וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. "

בהתיחסות אל הטקסט הזה מעבר לפְּשָט (לסיפור הפשוט) שלו אפשר לומר שבגבול בין הסבל המוכר והידוע שלנו לבין הלא נודע הצופן בחובו כניראה גם מנת סבל בעוצמה כזו או אחרת, טמונה הבטחה להצלחה אם נשכיל לראות בעיני רוחנו, במצב ה'נורא' , את ההויה (יהוה) של הדרך אל הטוב ואז נרגיש ששער השמיים נפתח.

 

בחלום יעקב, המלאכים קודם עולים ואח"כ יורדים אחרים, וכבר נשאלה השאלה במדרש בראשית רבה:

"עולים תחילה ואחר-כך יורדים?" האם לא נכון היה שקודם ירדו מלאכים מן השמיים, שהרי מלאכים מקומם שם, לא? התשובה היא: "מלאכים שליווהו בַּאָרֶץ אין יוצאים חוּצָה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוּצָה לארץ ללוותו"

ישנה כאן המלצה להשאיר מאחור את המודעות הקודמת ולצאת אל הלא נודע עם "מלאכים" חדשים.

בפתחה של שנה חדשה, מניחה מסורת ישראל בפנינו בחירה של מודעות ואמונה – האם יש "בעל לבירה" (כינוי לה') או שיש כאן רק מיקריות ושרירות לב.

כתוב במדרש (בראשית רבה ל"ט א'):

כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני בעל העולם." 

 

בהסבר לדברי המדרש הללו ועל הציווי לאברהם: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" אפשר לומר שאברהם אבינו היה נודד ממקום למקום, מ'אור כשדים' ל'חרן' ובכל מקום ראה הפקרות שולטת והתפלא: איך יתכן שאין מנהיג לעולם האנושי, כאשר ברור למתבונן שעולם הטבע מתנהל כאילו מצייית למנהיג נסתר. כתוצאה מביקושו זה של אברהם אחר המנהיג  פנה אליו ה' ואמר לו "לך לְךָ " (לעצמך,לפנימיותך) מארצך וממולדתך..." יש מנהיג לעולם אלא שאנשי אותם המקומות אינם מכירים בו. צא למסע והכר אותו בתוכך, בתוך מודעתך ואמונתך.

תיקון עולם, אישי, חברתי, לאומי ועולמי, כלול במודעות כזו ובאמונה כזו.

 

הלוואי שבשנת תש"ע נוכל לומר כמו יעקב אבינו