שיל"ת
שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד

שבת חול המועד פסח

ישנן שתי שבתות בשנה בהן לא קוראים 'פרשת-שבוע' והן: שבת של חול המועד פסח ושבת של חול המועד סוכות. בשבת זו, של חוה"מ פסח אנו קוראים בספר שמות לג 12 – לד 26 בפרשת 'כי תשא' שהיא כבר מאחורינו, אלא שהקטע מהתורה מתחבר לחג הפסח בכך שהוא מתאר בפנינו את מהות הכח שהוציאנו ממצרים, ובעקבות הבנה זו נדע גם כיצד ראוי שנחיה כאנשים חפשיים. האם נבחר להיות כפרעה לאחרים או שנקדיש את חיינו לתיקון העולם, שלא יקום יותר פרעה לא לנו ולא לאחרים.

 
כיון שכך, רציתי להביא בפניכם שיר מתוך ספר שירים שלי שראה אור בשנת 1997 בשם 'יֵש מִיֵש' ולהסביר איך הוא מבטא את הרעיון הגדול והמופלא של פסח. כשהשיר נכתב היתה לו משמעות מאוד אישית עבורי אבל מסתבר שהאישי ביותר נמצא גם בפנימיות התורה, שהוא הרובד הרוחני האוניברסלי והנצחי שלה.  
מִפְגָּשׁ              
 
לֵב שָׁר
לַבָּשָׁר
לְבַשֵֹּר לוֹ
לְבַש בִּגְדֵי-תִּפְאַרְתְּךָ
כִּי קָרוֹב הַמִּפְגָּשׁ
 
עבדים היינו לפרעה במצרים. תכלית קיומנו היתה"...בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ."משמעות החיים היתה 'השרדות'.
הגוף=הבָּשָֹר היה זה שדרכו, ורק דרכו, היינו ראויים לחיות. כאשר האדם סובל מאוד, מעונה, כורע תחת הנטל, הוא מכַוֵון את כל האנרגיה שלו להשרדות. אם הוא לא ישרת את המשעבד, אם ה'בשר' לא יהיה כשיר לעבודה, הוא ימות בידי המענה. לא תהיה יותר משמעות לקיומו.
מן ה'בשר', הנתון לשליטתו של 'בשר' חזק ממנו בהרבה, לא יכולה לבוא הישועה.
בעולם הטבע, הוא עולם הבשר ודם, החזקים שורדים והחלשים מתים.
מהותו של עולם הטבע קיים גם בחברה האנושית. תכונות אופי והתמכרויות למינייהן כמו גם הנורמות החברתיות, מוסכמות של התנהגות, דרכי חשיבה מקובלים, השפעת העדר על היחיד – כל אלה הם ה'טבע' האישי והחברתי. גם פה שולט "פרעה".
 
אבל, 'עבד לפרעה במצרים' הרי הוא גם אדם שנברא בצלם אלהים. גם עליו נאמר: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה."(בראשית ב' 7)
ההגיון הפשוט אומר שאם אלהים נצחי הרי שגם הנשמה, שנפח באדם, שנתן לו משלו, היא נצחית. העולם שבו פרעה מושל ביד רמה הוא עולם חולף. עולם ה'בשר', העולם החומרי, העולם שמחוץ לרחם, עולם ה'נפש חיה'.
והנה מגיעה בשורה. נשמעת מרחוק כשירה רחוקה. הֵד מעולם אחר שפעם, לפני פרעה ומצרים, חיינו בו, חווינו אותו. אפילו לא היינו צריכים להאמין בו פשוט ידענו אותו. גן העדן, העולם הרחמי העוטף בחסד וברחמים את כל היש בו. עולם של חופש ומשמעות אישית פנימית העולה ממעמקים.
גם העבד, אם ירצה יוכל לשמוע את הבשורה המגיעה מ'נשמת החיים' ומזכירה לו שהוא בעצם בעל עוצמה פנימית ששואבת את כוחה מעולם שלא יודע שעבוד מהו. בשורה שמי שקולט אותה ובוחר להקשיב לה מרגיש כיצד יד נעלמה פושטת ממנו בגד-עבדות ומלבישה אותו בבגד-מלכות.
 
כשהחסד הזה קורה משתנה יעודו של ה'בָּשָֹר'. מבהמת-עבודה הוא הופך לכלי בו מתנגנת המנגינה הרחוקה.  הלב השר הוא המתווך ומחבר, מתוך בחירה, רצון ואמונה של האדם, בין  השירה המקורית שלו, היא שירת האהבה והדרור, ובין 'הבשר' הנאנח ונאנק תחת העול הכבד.
 
המפגש קרוב כשהאדם מוכן לו. מוכן לעשות את השינוי. לא מוכן לחיות מבלי לתת לרמת המודעות הזו הקרויה 'נשמת חיים' לבוא לידי ביטוי בחייו. ואז, מה שראוי לעשות הוא להתחיל את מסע "היציאה ממצרים", להשתחרר ממיצרי–עולם ה'בשר' ולבנות חיים במרחב שמשמעותם מביאה שמחה סיפוק ואהבה לחיינו.
 
 
שנת - אביב טובה מאוד
וחג שמח
 
שבת שלום ומבורך
 
 
הרבה מירה רז

    © Raanan Raz