פרשת 'האזינו' בשבת 'שוּבָה'
שבת זו נקראת 'שבת שוּבָה' על שם הפסוק מן ההפטרה של שבת זו שהיא בין ראש השנה ויום הכיפורים, השבת של 'עשרת ימי התשובה' הלא הם 'הימים הנוראים' :
"שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֹנֶךָ". (הושע פרק י"ד 2)
השבת הזו היא גם הראשונה בשבתות השנה החדשה ועליה נאמר ש"מחמת זה צריכה להיות משומרת בקדושתה ובהוויתה, כיון שהיא ראשית והתחלה"
(רבי מנחם מנדיל האגער בספרו 'שארית מנחם')
בלשון העם נקראת שבת זו 'שבת תשובה' והאמת היא שיש קשר בין 'תשובה' לפועל 'לשוב' כיון שהתשובה לשאלה משיבה את השואל אל דרך שהיו לו ספקות לגביה. השאלה באה מספק, והתשובה משיבה לנו ודאות. כרגיל, בעולם הדואלי שלנו מתקיימים שני הדברים – הספק והתשובה – וחשוב לזכור שלא רק לספק יש מקום אלא גם לתשובה יש מקום חשוב לא פחות.
בעולם האידאלים, בעולם האמונה, הסתלקות מספק היא שיבה אל ודאות. ישנה ודאות של רוע וישנה ודאות של טוב, וכאשר האדם בוחר בטוב ללא תנאי ובאמונה שלמה-תמימה אזי הוא שב אל ה'יהוה'. ליתר דיוק הוא שב אל ה'אחד' שזהו שמו של 'יהוה' ככתוב:
"וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד--וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד 9)
לשוב ל'אחד' משמעו לשוב אל מודעות של 'אחדות הניגודים' אל מודעות של שלום
שירת האזינו של פרשתנו, שתמיד נקראת בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, קשורה קשר אמיץ לרעיון ה'אחד'.
שירת 'האזינו '
ברצוני להביא בפניכם רעיון אחד, נפלא בעיני, שקשור ב'שירה' בכלל ובוודאי שתכנה של 'שירת האזינו' תומך ברעיון זה. חוויה ידועה בחיים היא התחושה של ניכור וניתוק מן הטוב. האדם חווה סבל שהוא תוצאה של ניגודיות גדולה בין מה שהוא עובר לבין מה שיכול היה להיות לולא...כך גם חווית הרבים כעם.
אומר יהוה למשה: "וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל "
(דברים לא 18 -19)
כלומר, שתוכן השירה הזו שֶתֵאַמֵר בכוונה/במודעות/באמונה יוכלו להסיר את העננה המכסה את האור האלוהי שאינו מורגש בחיים בגלל מודעות אחרת שיוצרת את העננה.
מתפילה לשירה
נאמר במדרש 'דברים רבה' (פרשת ואתחנן פרשה ב'):
"כבר פרש שלמה (מ"א ח 28) 'לשמוע אל הרינה ואל התפילה'.
'רינה' – זו קילוסו של הקב"ה, ו'תפילה' – לצרכיו של אדם."
כלומר, הרינה היא אמירת תודה ודברי הלל, והתפילה באה ממקום של בקשה למלא צורך מסויים שכאשר יתמלא יהיו חייו של המתפלל מלאים יותר ומאושרים יותר.
התפילה באה ממקום של חֶסֶר, והרינה שהיא השירה באה ממקום של מלאוּת . האומר שירה מרגיש את הטוב שבעולם. הוא מאושר, הוא מרגיש שהעולם בא לקראתו, שיש חיבור בין אלהים המכיל את העולם כאילו ברחמו, ובין נשמתו שגם היא חלק אלוה ממעל, שהיא כמו הנחל הזורם אל הים, חוֹוֶה את נקודת השֶפֶך, את נקודת החיבור בין האור הגדול והאור הגנוז שמתאחדים לאור אחד.
ישנם מקורות רבים במדרשים שמהם לומדים שהשירה, אותה אומרים בני האדם לפני האלהים, היא התכלית שלשמה נברא העולם. עולם ללא שירת-הלל לאלהים אינו עולם ראוי להתקיים.
הרמה הרוחנית שבה נמצא האדם האומר שירה היא תכלית הבריאה.
"אמר הקב"ה: אפתח לשון של כל בני בשר ודם כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום ומקלסין וממליכין אותי בארבע רוחות העולם, שאלמלא שירה וזימרה שהם אומרים לפני בכל יום ויום לא בראתי את עולמי" (אוצר המדרשים)
ובאמת, בגלל שמודעות זו של קיום אנושי נחשבת לדרגה גבוהה של רוחניות, אנו קוראים עד כמה חשובה שירת-האדם לאלוהות, שהיא משתיקה את שירתם של המלאכים ושאר יצורי העולמות העליונים. זאת לומדים מפסוק באיוב (ל"ח 7) : "בְּרָן-יַחַד, כּוֹכְבֵי בֹקֶר; וַיָּרִיעוּ, כָּל-בְּנֵי אֱלֹהִים"
"כוכבי בוקר" כאן הם דימוי לבני ישראל (ברא' כב 17 כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם...) הם שרים בבוקר לאלהים, למשל – אומרים את 'שירת הים' בכוונה (שמות ט"ו) או פרקי שירה מתהילים, ורק אז תִּשַמע שירת המלאכים.
בני ישראל, מסמלים את כל בני האדם במודעות של ישר-אל, מודעות שממנה נובעת שירת ההלל והתודה. כמובן !!! שלא מספיק רק לומר שירה מן הפה ולחוץ אלא יש לישם את משמעות המילים לבריאת מציאות של אחדות-ניגודים ושלום.
השירה אמורה להחליף את התפילה בעידן 'אחרית הימים' שעליו דברו הנביאים. יהיה זה עולם מתוקן, שיבוא אחרי הימים המקולקלים הללו, ואז כפי שמנבא לנו ישעיהו (יא 9):
"לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים"
כלומר, כמו שֶבַּיָם אין אף מקום פנוי מן המים, כך באחרית הימים לא תהייה אף פינה ריקה בתודעה של בני האדם מן הידיעה את יהוה. מצב זה יהייה המצב הטבעי של בני האדם, ולא רק אחרי הצלות או נצחונות למינייהם.
כמו שההוויה האנושית חוֹוָה באופן טבעי 'ידיעה של אשה', כך באחרית הימים תדע ההוויה האנושית באופן טבעי את יהוה. 'לדעת אשה' ו'לדעת את יהוה' יהיו באותו מעמד בתודעה האנושית.
זהו המסר של השבת הראשונה בשנה החדשה. שנדע לאן אנחנו אמורים להגיע במסע החיים של האנושות
ושנתחייב לזה באופן מודע, ביראה ובאהבה, ואז יקרה הבלתי יאמן –
כמו שהדם זורם בגוף הפיסי, כך יזרום יהוה בתודעתם של בני האדם.
"וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד--וּשְׁמוֹ אֶחָד"
פסוקים משירת האזינו – המודעות הרצויה
ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט:
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.
ו הַ לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת-- עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם?
הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.
י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן;
יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ-- יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.
יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ.
יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר.
שבת שלום ומבורך
הרבה מירה רז
