פרשת בָּלָק
פרשת 'בלק' היא פרשה מרתקת. פסוקיה רבי משמעות ואפשר להתעמק בדקויות הנובעות מן הטקסט המיוחד. בחרתי להביא בפניכם עיקרון אחד, חשוב במיוחד בעולמנו כיום, בו רבים מתקרבים בהדרגה למודעות כי ישנם כוחות נסתרים שהאדם יכול לעשות בהם שימוש בחייו, ולפעמים מתלהבים מעצמם ומאחרים קצת יותר מדי, כאילו שוכחים שבכל זאת – מעל לכל ברכה וקללה של בן אנוש- יש אלהים!
במה דברים אמורים?
עם ישראל עומד לפני צליחת הירדן. כל העמים שמעו אשר עשה ה' לישראל עד כי נמס לבבם. בלק מלך מואב רצה לשבור את מחסום הפחד ופנה אל האדם שהיה ידוע בכישוריו הרוחניים המופלאים (בקי גדול בעיניני נחש וקסם) על מנת שיקלל את ישראל ובכך ינסוך אומץ בלב עמו ועמים אחרים לעמוד בדרכו של עם ישראל ולא לאפשר לו להכנס לארץ אבותיו.
וכך אומר בלק לבלעם: "לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי (מלשון 'ארור' מ.ר.) אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ..."
בלעם מתגלה כאיש סתירות. מצד אחד יש לו ממש דיאלוג עם אלהים, למשל כתוב: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ..."
ובלעם עצמו אומר: "אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה..."
מצד שני הוא מנסה בכל הידע הרוחני/אנרגטי שלו לקלל את ישראל כאשר אלהים אומר לו במפורש: "...לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא"
כיצד נסביר סתירה זו?
בלעם היה נחשב נביא גדול כמשה בקרב אומות העולם. לא סתם התאמץ מלך מואב לשלוח מארצו שליחים אל בלעם למרות המרחק הגדול ממואב (דרום ירדן דהיום) עד למקום מושבו ליד נהר פרת (עירק של היום). לאחר שהוא שומע את בקשתם אלהים אומר לו שני דברים:
"...(1) "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" (2) "לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא"
בלעם משיב לעבדי המלך המחכים למוצא פיו: "... מֵאֵן יְהוָה, לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם"
הוא לא אומר להם שלא יוכל לקלל את העם הזה כיון שלקללתו לא תהיה שום השפעה מול כוחו של אלהים. הוא לא אומר להם מה שאדם כמוהו אמור לדעת (וכנראה יודע) שברכה או קללה באים אך ורק מהקב"ה, ואם נדמה למישהו שהוא מקור הברכה או הקללה (כםי שהאמין בלק לגבי בלעם) – הרי שהוא עובד עבודה זרה, כלומר מאמין בכוחו לשעבד את אלהים לרצונו.
בלעם רק אומר: נאסר עלי ללכת עמכם. האם הוא ביקש להעלות את מחיר "עבודתו" מה שבאמת קרה?
ניראה לי שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק שעולה מן העובדה שבפעם השניה שבאים שליחי המלך אליו הוא מזמין אותם ללון אצלו את הלילה ומקווה שלאחריו "... וְאֵדְעָה, מַה-יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי"
מעניֵן – האם ציפה בלעם שאלהים ישנה את דעתו? שיגיד לו : אתה יודע מה...בעצם, התחרטתי, העם הזה לא מבורך, אולי כן אתן לך לקלל אותו ? בלעם מנסה להשאר בתמונה, לחפש מוצא איך בכל זאת לרַצות את מלך מואב ולשמור על מעמדו בעיניו.
כמו רופא, שיודע שאינו יכול לעזור לחולה ובמקום להודות שלמרות כל הידע שלו אין לו מזור בשבילו, רושם תרופה ביודעו שלהזיק – לא תזיק אבל גם להועיל לא תועיל. גאוותו לא מניחה לו להודות על האמת ולהרכין בענווה ראשו בפני הנעלם ממנו. מבחינה רוחנית הוא מתעקש כפרעה. רוצה להחשב כבעל הסמכות והכח הגבוהים ביותר בתחומו-תחום הנסתר, ביחוד בענין הקללות. זה מאדיר את כוחו. הוא אינו יכול היה להוציא מפיו: אין באפשרותי לקלל את ישראל. נקודה.
אולי לכם נדמה שאני כל יכול, אבל אני – לא!
והנה למרבה הפלא, התשובה שבאה מה' באותו הלילה היתה: "קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה"
על כך אמרו חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לֵילֵך בָּה, מוליכין אותו"
כלומר – כאשר אנו מתעקשים על דרך שאינה תואמת את הצדק המתבטא באיזון ובהרמוניה של החיים, במציאות של אחדות הניגודים שאנו אמורים ליצור, אזי מאפשר לנו היקום (החיים, ה' וכד') ללכת בדרך שאנו מתעקשים עליה כדי ללמוד את השעור. כדי לצמוח ולהתפתח. כאשר נתחיל לסבול בדרך הזו עלינו אז לשאול את עצמנו, איפה טעינו? סֵבל הוא תמיד מקום הקורא לשינוי, הבעיה היא שלא תמיד יש לנו קשר כזה ישיר עם ה' לדעת את התשובה באופן כל כך חד וברור כפי שנאמר לבלעם.
מהרגע שהסכים בלעם ללכת אל מואב ולקיים את טקסי הפולחן שלו במקום גבוה הצופה על מחנה בני ישראל במדבר, כדי לקללם, מתחילה (ללא ידיעתו) מסכת יסוריו. תחילה המקרה שמלאך ה' ניצב לו כמכשול בדרך ואח"כ אתונו שפתחה פיה והטיפה לו מוסר (נושא לימודי מענין בפני עצמו), ולבסוף הוא יושפל קבל עם ועולם כאשר ברצותו לקלל יִמַצֵא מְבַרֵךְ.
ישנה הבחנה פרשנית מיוחדת כדי שיפנימו לומדי-התורה רעיון זה.
אלהים אומר לבלעם: "קוּם לֵךְ אִתָּם..." וכאשר הוא עושה זאת כתוב: "וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב..."
ללכת 'עִם' (עימם) מרמז על חיבור חזק הרבה יותר מאשר ללכת 'איתם' . יש מצב שהמחבר בין ההולכים הוא רק ההליכה עצמה, אך יש מצב בו הכוונה היא המחברת בין ההולכים.
כשאלהים אומר לו לך 'איתם' אין הוא מתכוון לך 'עימם', אבל בלעם כבר היה עימם עוד לפני ההליכה ולכן - "בדרך שאדם רוצה לילך בה,מוליכין אותו".
בתום מקרה האתון אומר בלעם למלאך יהוה: "...חָטָאתִי--כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי" (לא אומר – אכן רע בעיני הדבר אשובה לי). התשובה היא:
"לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס (=אבל, בלי אפשרות לערער, מ.ר.) אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר;
וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, עִם-שָׂרֵי בָלָק"
כלומר – אתה חייב לחוות את תוצאות חוסר ההבנה שלך את עצמך, ובכך תהיה גם תועלת גדולה יותר לעולם. במקרה של בלעם – הרי שהנביא/הקוסם הנערץ ע"י בלק מלך מואב ושאר אומות העולם יברך את ישראל ובכך יגדיל את מוראם של העמים מפניהם ויאדיר את שם יהוה, ובמקרה אישי – כשאנו משתנים לטובה בעקבות חוויות כואבות באה טובה וברכה לנו ולכל הסובבים אותנו.
את התפילה בבית הכנסת אנו פותחים דווקא במשפט המפורסם מתוך ברכתו של בלעם:
"מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל"
באמרנו זאת אנו זוכרים שתמיד על כל קללה גוברת אמונה תמימה.
מי שמאמין בעין רעה, במקום לחפש לחשים ומעשי-כשפים להפטר ממנה, שילַמֵד את עצמו להתפלל תפילה זכה מתוך אמונה תמימה בטוב שגובר תמיד על הרע. בקב"ה שמייצג עבור המאמין התמים (השלם) את אותו חוק רוחני האומר שקיים טוב מוחלט שהוא מעל לכל הסבל ותחושת חוסר המשמעות. מעל לחיים שלנו על פני האדמה קיימת פרספקטיבה גבוהה מאוד שצופה "מקצה העולם ועד סופו" (חגיגה י"ב ע"א) ודרכם של כל המקללים והמברכים מוליכה אליה. שם יגיעו אל השלווה ואל המנוחה.
שבת שלום ומבורך
הרבה מירה רז
