פרשת בהעלותך
כמו בפרשה הקודמת "נשא" גם כאן אני יכולים למצוא תמיכה גדולה לרעיון הפלורליזם, שהתורה כה מיטיבה להדגישו וללמדו.
משה, הרועה הנאמן, כורע תחת נטל תפקידו והוא מודיע לאלהים: "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי". (במדבר י"א 14)
ה' נענה למשהוממנה לידו הנהגה של שבעים זקנים שתשא עימו בנטל ההנהגה. המינוי נעשה בדרך של
'האצלה'. מילון אבן שושן מגדיר 'האצלה' כהשראה, השפעה עליונה. השורש הוא 'אצל'.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם
זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם,
וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה
לְבַדֶּךָ. "
אפשר לומר שהמואצלבאאצל המאציל ויוצא מואצל ממנו. למה הדבר דומה? לנר שפתילתו להבה ועל ידו נר שפתילתו חדשה, מעולם לא הודלקה. בא הנר הבתולי אצל הנר הדולק ומקבל מאורו להיות לו לאור. הנר הדולק האציל מאורו, והוא לא חסר כלל. גם כי ידליק שבעים נרות, אורו לא יחסר.
השראה או השפעה עליונה שניתנת, היא אינה חסרה. כמו כלי קיבול העולה על גדותיו והוא לעולם אינו חסר.
משה הוא המאציל, שבעים הזקנים הם המואצלים והמהות המאפשרת את הדבר היא האלהים.
כתוב: "וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם" – אומר רש"י: "עִמּךָ, ולא עמהם"
אומר ר' אברהם אבן עזרא: "ה' ידבר עם משה כמו בעבר והם ישמעו את הקול".
בעבר היה כך:
"וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה" (שמות ל"ג 9)
"וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ" (שמות ל"ג 11)
פָּנִים אֶל-פָּנִיםבניקוד אחד הוא פְּנִים אֶל פְּנִים. משה היה מקור השראה רב עצמה ומי שהואצל עליו
מפנימיותו זו זכה גם הוא להכנס יותר פנימה ולהבין דברים בצורה חדשה, לקבל יכולות חדשות .
" וַיֵּצֵא מֹשֶׁה--וַיְדַבֵּר אֶל-הָעָם, אֵת דִּבְרֵי יְהוָה; וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ."
פעולת ההתנבאות שבאה לאחר ההאצלה היא מעין הוכחה שההאצלה פועלת את פעולתה. בעיקבותיה יכול האדם לדלות מתוכו מחשבות, רעיונות, המצאות, תובנות שקודם להאצלה היו חסומים בפניו.
ומה פרוש וְלֹא "יָסָפוּ"? רש"י מביא שני פרושים לפועל זה: א) לא הוסיפו להתנבא אלא אותו יום בלבד. ב) לא פסקו מלהתנבא, מלשון 'סוף'.
והנה קורה(במדבר י"א 25-29) : "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה" - שני אנשים, אלדד ומידד, שהיו שניים נוספים על שבעים הזקנים שהיו אמורים לצאת (6 נציגים מכל שבט-כפול 12 שבטים=72 ומשה אסף רק שבעים) לאוהל מועד (נבחרו ולא יצאו) ולהיות מואצלים שם, מתנבאים במחנה, באהליהם. ומדוע לא הצטרפו לשאר? אומר רש"י כיון שאמרו: "אין אנו כדאי לגדוּלה זו", כלומר הרגישו שאינם ראויים למעמד זה ובכל זאת "נדבקו" כיון שהיו בין הנבחרים ("וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים")
"וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו--וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם"
תגובתו של יהושע חריפה. הוא מציע למשה להכניסם לכלא. מדוע? הרמב"ן אומר שחשב: "אולי רוח שֶקֶר בפיהם או רוח רעה" שהרי לא יצאו ובאו לאהל מועד. רש"י מביא מן המדרש ואומר "לפי שהיו מתנבאים (ש)משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". אבל תגובתו של משה שונה:
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה,הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם. " בפרוש 'דעת מקרא' נכתב: "יש בתוכחתו של משה גם נזיפה קלה – בעקיפין – ביהושע. ניראה, שקינא יהושע בהם, שהם זכו לנבואה...והוא- יהושע- שהיה משרת משה מנעוריו לא זכה לכך.עינינו של הפסוק: האם אתה בעצמך מקנא, ואתה תולה קנאתך בי? אל לך לעשות זאת, אני איני מקנא בהם...ללמדנו גודל רוחו של משה, שלא התחרט כלל בראותו את הזקנים ה'כתובים' עולים למדרגת הנבואה ומתחלקים עימו בהנהגת העם (אמנם הוא עצמו בקש זאת מה' [כנ"ל י"א 11] אבל בשר ודם רגיל עלול להתחרט, בעת שבקשתו מתגשמת, והוא שוב אינו המנהיג היחיד של עמו) וזאת הוא חוזר ומביע בביטוי שיש בו הגזמה...שאין שום קנאה בליבו, לא רק על אלדד ומידד ושבעים הזקנים, אלא גם אילו היו רבים כמותם, היה מקבל את מדרגת נבואתם ברצון ובשמחה, והלוואי שישרה רוח ה' על כל העם גם בלי שיאצילו עליהם את רוחי ".
מהו הלימוד עבורנו מסיפור זה, אחד מעיניני פרשת "בהעלותך"?
הנביא יואל (שני בתרי-עשר, ג' 1-2) מנבא על אחרית הימים כך:
"וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם, חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן--בַּחוּרֵיכֶם, חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. וְגַם עַל-הָעֲבָדִים, וְעַל-הַשְּׁפָחוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי"
רוצה לומר, שכל אדם יכול להיות מואצל ממקור הבריאה הוא האלהים, באופן ישיר, ללא שום תיווך. זה הכל ענין של התפתחות רוחנית, אבולוציה של פתיחת ערוצים נוספים במוח האנושי המנוון מאוד כיום, ביחס לפוטנציאל הטמון בו. כל אדם יכול לקבל יותר השראה ויותר השפעה עליונה, לשפר ולהיטיב עם עצמו ועם העולם, תלוי במה יבחר. כמו 'משה' מנהיג העם כך קיים 'משה ' מנהיג חיי. אפשר לקטר על הקשיים, לרצות להתפטר מהחיים, לומר למה דווקא אני? מה עשיתי רע? כמו משה הזה:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה--עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה--אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ? כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו ? " (י"א 11-12)
ומצד שני יש משה כזה:
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם.
משה שאומר הלוואי שלא יצטרכו אותי בכלל. בתפקידו הנוכחי הוא מציל מצרות, מונע נפילות ומראה את הדרך, אבל אם כל אדם היה מחובר אל פנימיותו, אל נשמתו שמקורה הוא האלהים, והיה בונה את חייו בהשראה עליונה זו – לא היה צורך במאבקים שנובעים מחוסר מודעות.
פרשתנו פותחת במילים: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת..."
לא נאמר – בהדליקך את הנרות - ההדלקה עצמה היא טכנית בלבד. העשיה בלבד אינה מספיקה. אם לעשיה מתלווה משמעות רוחנית אזי האדם מעלה את אנרגית חייו באמצעותה. התורה מצווה על אהרון להעלות את הנרות, להעלות על נס את משמעותן . ושימו לב שצורת הרבים של 'נר' כתובה ללא האות ואו, כאילו זה בעצם נר אחד שעולה בלהבות שונות. גם במעמד הר סיני כתוב: וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת(שמות כ' 14) על כך נאמר במדרש (שמות רבה ה): "מהו אֶת-הַקּוֹלֹת? אלא שהיה הקול נהפך לשבעה קולות, ומשבעה לשבעים לשון. ולמה לשבעים לשון? כדי שישמעו כל האומות".
הקול של אלהים הוא אחד, הלהבה של הנר היא אחת אבל אחדות זו מכילה בתוכה צורות שונות ודרגות שונות של שמיעת הקול הפנימי ושל עליה והארה .
שבת שלום ומבורך
הרבה מירה רז
