פרשת בחוקותי
מתחילת הפרשה ועד אמצעה אנו קוראים דברי תוכחה .
"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם..." אז תהיו מבורכים מבחינה כלכלית ובטחונית.
"וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי... וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם...לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי..." אז יבואו עליכם צרות איומות בכל תחום בחיים עד לגלות ומוות.
פרשות תוכחה כאלו (יש מהן עוד בספר דברים) נקראות כפרשות הפחדה, ועל כן מעוררות דחיה. מי אוהב שיפחידו אותו כדי שיהייה טוב? להפך, זה מעורר בנו חשד שמאחורי ההפחדה אין ולא כלום. ועוד – למה שלא ינסו לשכנע אותנו בטוב? למה להפחיד? האם אנחנו עד כדי כך לא מבינים דבר שצריך להפחיד אותנו?
ובכן, התורה באמת מתחילה בטוב. שוטחת בפנינו את התוצאות הנפלאות של "אם בחוקותי תלכו..." אבל אז אנחנו אומרים לעצמנו – מי מבטיח לנו שאם נלך בדרך הטוב והישר אכן יתגשמו הדברים הכתובים? דווקא החיים מראים את ההפך: "צדיק ורע לו רשע וטוב לו"
בקיצור- הספק אוכל בנו כל חלקה טובה. הוא מכרסם באמונתנו בנצחון הטוב. אנו מגיעים למסקנה שהטוב קיים באופן זמני עד שיבוא הרע הבא.
האמירה הברורה של התורה אם...אז... גם בטוב וגם ברע לא נשמעת אמינה במיוחד.
ובכן, אני מציעה לקרא את הטקסט בטון אחר. כמו שאומרים: הטון עושה את המוסיקה.
אין כאן הפחדה, יש כאן דחיפה להבנת התנהלותו של העולם. נאמרים כאן דברים עקרוניים ללא לוח זמנים . אנו נקראים להאמין שיש קשר בין הרמה המוסרית של היחיד ושל החברה לבין המצב הכלכלי והבטחוני. פשוט להאמין בכך, גם אם זה נוגד את ההגיון הפשוט. שהרי רבים הדברים הנסתרים כדי להבין לעומק את מה שמתרחש על פני השטח. רעידת אדמה מגיעה אלינו אחרי תהליכים נסתרים שלא היינו מודעים להם, כך גם "רעידת-חיים" שמזעזעת את קיומנו יש לה תהליכים נסתרים.
היום ישנם מכשירים מתוחכמים, שחוכמת האדם יצרתם, כדי לקלוט את האסון המתרגש ובא.
גם לאדם יש חיישנים כאלה, הם חבויים עמוק בתוכו והוא לא תמיד מוכן להקשיב להם. הוא יודע שהתנהגות בלתי מוסרית תביא עליו, בסופו של דבר, קשיים רבים, אבל אינו עומד בפיתוי.
הנביא ישעיהו קרא כעדים לשמיים ולארץ ואמר (א 3-4): "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי... יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" – זוהי התשובה לספק.
כאשר יודעים – במובן של מודעות פנימית חוויתית, של רגש אמוני עמוק - שאין מקריות, שלכל דבר, גם הכי לא מובן בהגיון הפשוט – יש משמעות אז נעלם הספק.
וכאשר מתבוננים בקורות ההיסטוריה האנושית בפרספקרטיבה היסטורית, מהמאוחר אל המוקדם, מן ההווה אל העבר נבין שכל מה שהתבסס על הניגוד לחוקֵי "הישר והטוב", על הניגוד ל"ואהבתָּ..." חזק ככל שהיה – ירד מעל בימת ההסטוריה תוך ריסוק כלכלתו ובטחונו בדרכים שונות ומשונות.
ואז הגיעה שעתו של הטוב, אלא שמחמת הספק, מחוסר הרצון להאמין בו, שב הרע והשתלט. לא היתה אמונה חזקה באחדות הניגודים ובשלום ולכן חזרו לשלוט הפחד והמלחמה.
בתחילת המאה ה-21 לאחר מאה קודמת רווית מלחמות שעדיין לא הסתיימו על פני הכדור הזה, אני אישית חושבת שפסוקי התוכחה בפרשתנו כבר הוכיחו את עצמם. הם פשוט קרו.
אני בוחרת להאמין באמונה שלמה ש"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ אז "...ְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כ"ו 10).
כלומר, בפרוש דרשָני, את ה ְיָשָׁן - הניסים של הגאולה הישנה, היא גאולת מצרים, תוציאו (יפנו מקומם) מפני הניסים של הגאולה החדשה, גם מזה כבר קצת טעמנו,
וזה פירוש "שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ-- כִּי-נִפְלָאוֹת עָשָׂה" (תהילים צ"ח)
הסתיימה הקריאה בספר "ויקרא"
חזק חזק ונתחזֵק
