שיל"ת
שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד

פרשת שמיני

הפרשה הקודמת מסתיימת בכך שאהרון ובניו מתבקשים ע"י משה לשהות בחצר המשכן שהוקם, שבעה ימים שנקראים – ימי המילואים, וזה לקראת חנוכתו.

אלו ימים שבהם ימלאו את ידיהם וייפו את כוחם לשרת בקודש לאחר חנוכת המשכן.
(שירות במילואים היום, קשור למשמעות ימי המילואים של הכוהנים. כמוהם, גם היוצאים למילואים ממלאים את ידיהם בידע ובנסיון צבאיים ומייפים את כוחם לשרת בצבא לקראת עת פקןדה )
פרשתנו פותחת במילים: "ויהי ביום השמיני, קרא משה לאהרון ולבניו, ולזקני-ישראל, ויאמר....."
מנוסח זה ברור שיום זה הוא המשכם של שבעת הימים הקודמים, שהרי אפשר היה לכתוב למשל:
ויהי בתום ימי המילואים קרא משה ל...וגו'" . מדוע לא קטעה התורה את הספירה אלא שמרה על רציפות המספרים משבע לשמונה?
התשובה טמונה ברעיון הבא:
במסכת מגילה (י ע"ב) נאמר על: " 'ויהי ביום השמיני'... אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמיים וארץ..."
רבי אברהם אזולאי (1570-1644) הסביר שביום שבו הושלם ונחנך המשכן "נשלמה הכוונה, שהיתה ברצונו יתברך שמו, בזמן בריאת העולם, לדור בעולמות התחתונים. והבן".
אנו נקראים להבין, שהעולם הזה נברא "סוף מעשה במחשבה תחילה" והתכנית היא בריאת עולם גלוי של חומר שמהותו הפרדה בין דבר לדבר, והוא רב גוני ורב ניגודים ביותר – אשר חייב להתנהל ולהתקיים בדרך שמאחדת את הניגודים. אחדות זו מתקיימת רק בדרך רוחנית באמצעות רצון להבנה ולשלום.
מי שאחראי על הוצאת התכנית הזו לפועל בעולם, על כל גווניו, הוא האדם כיון שהוא החומר המפותח ביותר, וביחוד מוחו.  
בגוף האדם הוטמנה/הושתלה/הוצפנה וכד' (בשפת התורה "ויפח באפיו נשמת-חיים" כלומר- נתן לו משלו) אנרגיה מיוחדת ששמה 'נשמה' שהיא ניצוץ או טיפה מהעולם הנסתר, מהאנרגיה שבראה את העולם, והיא מכירה ויודעת את התכנית הזו של 'אחדות הניגודים' .
כאשר האדם יוציא לפועל את התכנית הזו בחייו, מתוך בחירה, מתוך מודעות, אז אפשר לומר שהקב"ה שוכן בעולמות התחתונים. ושמחתו רבה כי על פניו ניראה שהאדם לא שכח את תכנית הבריאה, את גן העדן, שעם בחירה כזו לא ניראה אבוד כלל.
וזה היה תפקיד המשכן – להזכיר לאדם את נשמתו, כלומר את יכולת השכל העליון שלו להתגבר על פירוד וליצור אחדות, להתגבר על שנאה וליצור אהבה, להתגבר על מלחמה וליצור שלום.
 

    © Raanan Raz