פרשת צו
בפרשת "צו" מפורטת תורת הקורבנות לכהנים. הפסוק הפותח אומר:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר..."
ואז מתחיל הפרוט על פי הקטגוריות השונות ובפתיחה החוזרת על עצמה:
"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:... וְזֹאת תּוֹרַת, הַמִּנְחָה:... זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ... זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת:... וְזֹאת תּוֹרַת, הָאָשָׁם:... וְזֹאת תּוֹרַת, זֶבַח הַשְּׁלָמִים..."
להזכירכם מדובר בשחיטת חיות (כשרות כמובן) ובטקס מאוד מדוקדק בפרטיו של שריפתן, בד"כ מלוּוֶה באכילת חלק מבשר הקורבן ע"י הכהנים וע"י מביא הקרבן, מי אוכל מה כתוב בפרוט רב בתורה, ויש גם מנחה מן הצומח.
והכל כדי להודות על חטאים ופשעים וגם כדי להודות, מה שנקרא 'קורבן תודה'.
והנה חרב בית מקדשנו, לא פעם אלא פעמיים.
הנביאים ניבאו את החורבן ומסרו בשם ה' כי השחיתות המוסרית, כלומר אי קיום המצוות שבין אדם לחברו, תביא את החורבן אע"פ שהפולחן (המצוות שבין אדם למקום) פעל במלא המרץ.
כאשר הקרבת קורבנות, שהיתה ההרגל של בני-האדם אז, החטיאה את מטרתה, והאדם לא התקרב על ידה לאלהים ולא דאג לצדק חברתי ולתיקון עולם, כאילו אמר אלהים: מספיק, הגיע הזמן שתעלו כיתה!
מספיק עם הצביעות, מספיק עם המשחק של הקרבת הקורבנות, עכשיו תצטרכו לעבוד אותי כפי שביקשתי מלכתחילה:
"--לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם." (דברים י"א 13)
דברי שמואל הנביא (שמ"א ט"ו 22) מבטאים מצוין מסר זה:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים ?
כִּשְׁמֹעַ, (אלא לשמוע) בְּקוֹל יְהוָה ! הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב (עדיף) , לְהַקְשִׁיב -(עדיף) מֵחֵלֶב אֵילִים.
וגם הנביא הושע (ו 6) הביא את דבר ה':
"כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי, וְלֹא-זָבַח; וְדַעַת אֱלֹהִים, מֵעֹלוֹת. "
ובתהילים (נ"א 19), הפרק שכותרתו היא לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד. בְּבוֹא-אֵלָיו, נָתָן הַנָּבִיא-- כַּאֲשֶׁר-בָּא, אֶל-בַּת-שָׁבַע. אומר דוד המודה בחטא הנורא של הריגת אוריה החיתי על מנת לקחת את אשתו בת שבע:
חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ; כְּרֹב רַחֲמֶיךָ, מְחֵה פְשָׁעָי.
ד הרבה (הֶרֶב), כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי; וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי.
ה כִּי-פְשָׁעַי, אֲנִי אֵדָע; וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד...
יב לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
יג אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ; וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי...
יח כִּי, לֹא-תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה; עוֹלָה, לֹא תִרְצֶה.
יט זִבְחֵי אֱלֹהִים, רוּחַ נִשְׁבָּרָה:
לֵב-נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה-- אֱלֹהִים, לֹא תִבְזֶה.
לכן כל כך לא נכון לצמצם את ההגדרה "שומרי-מצוות" רק לאנשים שדתיותם מאופיינת במצוות שבין אדם למקום, בפולחן. קיום המצוות המוסריות, ביחוד מתוך אמונה שבצורה זו נעשים שותפים לקב"ה בתיקון עולמו-עולמנו, אין דבר יותר יהודי דתי מכך.
ר' שמחה בונם מפשיסחא (1765-1827) אמר דבר נפלא על מהות הציווי של "תורת העולה"
הוא מזכיר את דברי רבא שבגמרא במסכת מנחות (דף קי ע"א):
"כל העוסק בתורה אין צריך לא עוֹלָה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם" ועל זה הוסיף:
"וזו כוונת הכתוב כאן: "צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר" – שיאמרו לבני ישראל "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" העיקר הוא בתורת העוֹלָה, מוטב שילמדו תורת העוֹלָה משיביאו קרבן עוֹלָה."
בשפתנו היום הייתי אומרת שלימוד רוחני מעלה את האדם למדרגה כזו של התקרבות לאלוהים, להויה הראשונית של הבריאה, שאז הריגת חיה לעבודת השם ניראית ממש חילול השם.
ובעזרת השם, נחזור לעולם שבו לא נשפך דם לא במלחמה ולא במקדש, ואפילו לא למאכל.
אמן, כן יהי רצון !
