פרשות ויקהל פקודי
שבת מברכין (לפני ראש) חודש ניסן
שתי פרשות אלו מסיימות את ספר שמות. הספר מסתיים בתיאור הבא:
"וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם. "
במילים אלו באה לידי סיום מרהיב יצירתו של עם ישראל. יצירה שתחילתה במשפחה שנאלצה לרדת מצרימה, התרבתה והתעצמה והפכה שם לעם. בגלל פחד החליט שליט מצרים, פרעה, להפכם לעבדים וכך היה. אבל, מסתבר, שהעבדות היתה התנסות מתוכננת עבורם (בראשית ט"ו 13-16) ע"י "מי שאמר והיה העולם", כדי שעַמו שנבחר להפיץ אור בעולם, יצרוב בתודעתו, לכל דורותיו, את משמעותו הקשה של השעבוד והסבל במצרים.
אפשר לומר שיציאת מצרים, היציאה מעבדות לחרות, כמוה כיציאה מחושך לאור. ומהו האור? האור גנוז בתכלית היציאה שהיתה להגיע למעמד הר סיני ולחוות בעוצמה כבירה את המילים של הדיבר הראשון:"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" מילים אלו היו אמורות להיות מילות הנצחון של יהוה ב"תחרות" המפוארת" מי חזק יותר? פרעה או יהוה?" חצית קו הסיום ע"י יהוה כשהוא משאיר הרחק הרחק מאחוריו (במצולות הים למעשה) את מלך מלכי המלכים של עולם הטבע ( הדימוי הוא רק לשם הלימוד. הבורא לא מתחרה עם הנברא. הנברא הוא כחרס ביד היוצר. אבל "כאילו"...) בני-ישראל לא בדיוק חוו את הרגע הגדול הזה. תארו לכם שברגע הכי משמעותי בתחרות ספורט פתאום יש תקלה בטלוויזיה ומתקבל מסך של שלג. כך חַוָוה חלק גדול מאוד מעם ישראל את הדיבר הראשון.האור היה אמור להיות מחשבה צרובה בתודעה בצורה בלתי הפיכה שיודעת (בהוויה) שכל הבריאה כולה היא אחדות אחת מופלאה של ניגודים, שנבראה ע"י בורא אחד, שנפח בכל עובָּר אנושי ברחם אימו ניצוץ ממהותו על מנת שיאיר מתוכו כאדם בעולם הזה, ויצור מציאות בהתאם. אור זה הוא המבטל כל חושך.
העובדה שהספר שעיקרו הוא ספור השעבוד והגאולה, מסתיים בתיאור נוכחות הענן על המשכן בקרב מחנה בני-ישראל מדגיש את תכלית היציאה ממצרים. וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. מעתה נאמר: מעבדות לחירות=מחושך לאור=מסבל לשמחה, משנאה לאהבה. מפרוד לאחדות.
סיפורי בריאת העולם ובריאת האדם הם גם מסרים העוסקים באור וחושךאלא שבהם המעבר הואמאורלחושך.
בבריאת העולם מסופר:
בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.
בבריאת האדם האור היה המצב הקיומי בעולם. בגן עדן. עולם של מנוחה, של הרמוניה, של אחדות הניגודים ושל שלום. הנה פסוקים שמשמעותם היא האור
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. (כולם צמחוניים, שמתם לב?)
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.
וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.
ואח"כ בא החושך – הבחירה הגורלית שהביאה לגרוש מגן העדן
אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ... וּלְאָדָם אָמַר... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.
יציאת מצרים היא המאפשרת את התחלת התיקון של הבחירה ששילחה את האדם מגן העדן, מהחיבור אל האור, אל הטוב. מהחושך הגדול שיודע האדם ליצור בעולם הזה (שסימלו הוא 'פרעה') קבלנו מורת-דרך (התורה) חזרה אל האור (שסימלו המשכן) ששוכן בתוכנו, קבלנו מודעות ליכולת הראשונית הטבועה בכל אדם לצאת מכל 'מיצרים' למרחב שבו הוא אינו נשלט ע"י בשר ודם או ע"י הטבע של עצמו המקשה עליו מאוד לחיות, אלא מכיר הוא את כוח הבריאה שבתוכו לשנות את הטבע ולברוא עבורו חיים של משמעות ואהבה.
לב ליבו של המשכן היה 'קודש הקודשים' בו היה מונח ארון הברית (להלן התמונה) ובתוכו לוחות הברית. מכסה הארון נקרא 'כפורת' ומעליו יצרו שני הכרובים מעין פתח. מחלל זה, בלב המשכן היה מִתְּדַבֵּר (מעצמו) קול אל משה, אבל משה היה צריך להכנס לשם.
"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו" (במדבר פרק ז' פסוק 89)
זהו השער חזרה לגן העדן. מפתח זה יכול היה משה לעבור את מחסום הכרובים:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם (ואיך נפטֵר מהרע?) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
המשמעות העמוקה ביותר כאן היא שה'טוב' הוא יסוד הבריאה, יסוד העולם. בתודעה כזו עלינו לחיות וממנה ליצור את המציאות. מי שחושב שלא כך הדבר, מי שמתבונן בעולם האנושי ובגלל שרואה את הפרוד העוול והסבל הנורא מחליט בפנימיותו שהרע הוא מהות העולם, הרי הוא מוציא/מגרש את עצמו מאור לחושך.
אבל הדרך חזרה תמיד פתוחה. יכנס כל אדם אל משכנו הפרטי, אל קודש הקודשים שלו, כמו משה יבוא אל הפתח ובעזרת השם ישוב אל האור. וכך כתוב בהגדה של פסח:
עֲבָדִים הָיִינוּ, לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם; וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא גָאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, עֲדַיִן אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם. וְאַפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה--מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֶּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם; וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
שבת שלום הרבה מירה רז
