פרשת משפטים
כותב עמוס חכם בפרושו לפרשת 'משפטים' ב'דעת מקרא':
"הדינים הכלולים בכל פרשת 'משפטים' קרויים 'משפטים' על שם שהם עוסקים בעינינים שחובה על השופטים - הדיינים – לפקח עליהם ולדון את דינייהם, והם בעיקר דיני נזיקין ודיני ממונות. וכבר העירו המפרשים (עי' בדברי ראב"ע) שפרשה זו כוללת דינים רבים, וכל דין עומד בפני עצמו, ואין קשר הדוק בין דין לדין, ואף על פי כן אפשר למצוא טעם לסידור הדברים..."
הפרשה פותחת בדיני העבד העברי והאָמָה (פרק כ"א):
וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם... ז וְכִי-יִמְכֹּר אִישׁ אֶת-בִּתּוֹ, לְאָמָה...
כאשר בן ישראל קונה לו עבד שהוא מבני ישראל, עליו לדעת שלא זכה בו לקנין עולם, אלא מלכתחילה קניתו היא לזמן מסוים – לשש שנים – ובתחילת השנה השביעית ייצא העבד מרשותו למצב של איש חפשי, כך גם האמה העבריה.
מדוע פותחת פרשת 'משפטים' דווקא בדין עבד עברי ואמה עבריה?
"כדי להזהיר את הדיין שלא יזלזל במשפט העבד, ולא ידחה את דינו ויקדים לטפל בדיני תורה ומשפטים אחרים, כי יחשוב אותם ליותר חשובים מאשר דין תורה של איזה שפל רוח ונידכה" (עיטורי תורה)
וגם - "לא תעבוד באחיך יותר משש שנים, שלא בראתי את העולם אלא לששה ימים, לפיכך נתתי לך שש שנים שתהא רשאי לעבוד בעבד עברי". (מדרש שמות רבה)
וגם - אפשר לראות כאן רמז לדיבר הראשון בעשרת הדברות שהוא:
"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"
הרעיון הוא שעבד, שהוא בעל המעמד הנחות ביותר בחברה, עלול, אם יהפך לאדון, להגיע למסקנה שדרכו של העולם היא גלגל מסתובב, ואם הוא עכשיו האדון ינהג בעבדַיו כפי שנהגו בו
בספר משלי (ל 22) מונים ארבעה דברים שאינם נסבלים. אחד מהם הוא "עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ..." והכוונה לעבד שמרד באדוניו המלך והוא אינו יודע כיצד למלוך "ובשיגעון ינהג".
כך גם כל אדם שהיה במצב נחות וגורלו השתנה למצב שהוא בעל הכח, עלול לנצל את כוחו לרעה תוך שהוא אומר לעצמו שזוהי דרך העולם. מסתבר שזהו 'שיגעון' מבחינה רוחנית!
המדרש הנזכר למעלה מציב גבול לאדנות ולשליטה. כל אדם נברא חפשי, ואם החיים הביאו אותו למצב של עבדות, יידע גם הוא כאדון, שהוא כפוף לכח חזק ממנו המצווה עליו לשחרר את העבד לאחר שש שנות עבדות. העולם שנברא בששה ימים, שַבָת – יצא לחפשי – למנוחה ביום השביעי. כל פרט בבריאה זכאי לצאת לחפשי. יהוה נפח באדם 'נשמת-חיים' וכאשר האדם מחובר לנשמתו אזי אדונו הוא יהוה והוא מרגיש חפשי
"כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; לֹא יִמָּכְרוּ, מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה 42) לכן חייבים להחליף את האדון שהוא בשר ודם באדון שברא את הבשר ודם, ולזכור בראש ובראשונה ש"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואם רוצים לעלות עוד במעלות האמונה והרוחניות נזכור את "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".
דבר נוסף
בפרשת 'משפטים' מנוסחים החוקים בצורה שונה מאוד ממה שאנו רגילים היום. המחוקק, הוא האלהים, מתנסח "צורה ריגשית" שקשה להעלות על הדעת שמחוקק בשר ודם יתנסח כך:
"וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כא כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. כב אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ--כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. כג וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים. "
או למשל
כד אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ--לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. כה אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל, שַׂלְמַת רֵעֶךָ--עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כו כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב--וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי.
אבל אני מאוד מחבבת את הניסוח הזה. אלהים מתייצב כאן לצד החלשים באופן שלא משתמע לשתי פנים וגם מבטיח תגובה שתלמד לקח את הרשעים, מה צריך יותר מזה?
גם החמלה הנובעת מניסוחם של דיני המלווה והחובֵל (מי שלוקח משכון או ערבון עד שיוחזר לו החוב) נוגעים ללב ממש. הרי ברור שכדי לקבל החזר החוב עדיף לא להחזיר ללווה את כסותו היחידה ובכך להפעיל עליו לחץ, אבל המחוקק מחייב את החובֵללהחזירהּ לעת ערב כי אי אפשר להיות אטום לסבל אנושי גם כשאתה אולי צודק.
אסיים בהסבר מופלא של הרבי מנחם מנדל מקוצק על הניסוח המיוחד של הפסוק האוסר להתעלל ביתום ואלמנה
אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ--כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.
"שלושה פעלים מובאים בפסוק זה וכולם הוכפלו – דבר שאינו שכיח במקרא. אלא התורה באה להדגיש, שלא עינוי יתום או אלמנה כעינוי אדם סתם. כשאתה עושה לאדם עוולה, או כשאתה גורם לו כאב גופני או הפסד ממון, אין לו אלא יסורים של אותו עוול, או של אותו כאב, או הפסד שגרמת לו. ואילו יתום ואלמנה, מדרך הטבע הוא, שהעוול או הכאב או ההפסד מעלים בליבם גם את יסורי יתמותם ואלמנותם. היתום ליבו בו בוכה ואומר: אילו היה אבא חי לא היה האיש פוגע בי. וכן האלמנה. לכן אמרה תורה: "אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ" – כשאתה מענה יתום, עינוי כפול אתה מענהו. ממילא צעקתו כפולה – "צָעֹק יִצְעַק", על כן אומר ה' : אשמע אותו שמיעה כפולה שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע "
שבת שלום
הַרַבָּה מירה רז
נספח קטן
הפרשה מתחילה במילים "ואלה המשפטים...."
בעל הטורים אומר: "המשפטים" ראשי תיבות: הדיין מצוּוה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט
ולכך רמז לו (למשה) הקב"ה : ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפני בני ישראל, זו אזהרה להם שיעשו פשרה.
אבל לגביך אסור לעשות פשרה, אלא יקוב הדין את ההר. (עד כאן דברי בכל הטורים)
למה? זה כבר נושא לדרשה אחרת.
שבת שלום
מירה
