פרשת יתרו
שני מושגים שונים
פרשת 'יתרו' מזמנת את האפשרות להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים את ההבדל בין 'עם נבחר' לבין 'עם סגולה'.
הבדלה ברורה בין שני המושגים חשובה על מנת להוריד שחצנות (מצד אחד) והתנגדות (מצד שני) בהתיחסות למושגים אלה, אך בעיקר כדי להבין את משמעותם האמיתית שרק ממנה אפשר להמשיך ולהתפתח באופן רוחני. השחצנות או ההתנגדות בהתיחסות למושגים אלה לא מקדמים אותנו להבנה חדשה שעושה אותנו בני אדם טובים יותר. אני מקווה שהדברים הבאים אכן יעשו זאת.
"וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה, מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי (אל הר סיני) וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
(יט 3-6)
עם ישראל נבחר לתפקיד. לא פחות ולא יותר !!!
צאצאי-אברהם, שידע את יהוה, שהאמין באל אחד בורא הכל, שברא את הטבע ושיש לו קיום גם מחוץ לטבע, נבחרו לעמוד למרגלות הר סיני ולקבל את התורה, כדי להמשיך את תפקידו בעולם, לחבר את בני האדם אל מודעות ה'אחד', להיות כל אחד לחוד וכולם ביחד כחברה, בני-אדם שיודעים ליצור מציאות שמאחדת את הניגודים, באמצעות דוגמא אישית. לשם כך נבחרו.
בעולם שבו בני-האדם היו עובדי- אלילים, נבחר עם בני ישראל, כיון שהיה לו הרקע "המשפחתי"- רוחני המתאים, לעמוד במעמד הר סיני ושהתורה תינתן לו (לא כתבתי ש'יקבל את התורה' כיון שהַמַתַּן ידוע, הקבלה לא ידועה, ולכן יום זה מצוין במסורת כ'חג מתן תורה' ולא חג קבלה התורה).
העם נבחר ע"י אלהים ואין בחירה זו תלויה בו. לשם כך נוצר במצרים (ראו דברים בפרשה הקודמת 'בשלח') וזהו יעודו בעולם.
בתלמוד (מסכת שבת דף פח עמוד א) מובא הרעיון הבא על הפסוק (יט 17)
"וַיּוֹצֵאמֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר" בהתיחס לשני הפעלים המודגשים לעיל, המרמזים על כך שהיה צורך להפעיל לחץ על העם כדי שיגיע להשתתף בחוויה של כריתת הברית שלשמה בעצם יצאו ממצרים
"...אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שֶׁכַּפָה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר (סיני) כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם"
האם 'העם הנבחר' הוא אוטומטית גם 'עם סגולה'?
ראשית אסביר מהי 'סגולה'. במילון 'אבן שושן' מצוין שבארמית 'סְגוּלְתָא' משמעו רכוש ועוד:
- דבר חמדה, קנין יקר, אוצר נבחר
- תכונה, מידה חיובית הצפונה במשהו או במישהו
- אמצעי יעיל
ואכן, ה'עם הנבחר' אמוּר להיות קנין יקר של אלהים, דבר חמדה ואוצר נבחר שלו, כיון שיש לו תכונות חיוביות ומעולות כל כך.
בגלל מידות אלו הצפונות /מוטמעות/צרובות בו, עם סגולה זה הוא אמצעי יעיל למיגור כוחות השחור והרשע בעולם ולהבאת אור ושלום.
כל הטוב והיפה הזה עומד על מילה אחת קטנה אִם !!!
הנה קמצוץ של דברים שנאמרו ע"י נביאים ל'עם הנבחר' שמצבו רחוק, כרחוק שמים מארץ, מלהיות 'עם סגולה'. אומר הנביא ישעיהו (ובעצם אלו דברי ה' אל העם) בפרק א':
"שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה...אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה?..."
ואלו הם דבריו של ירמיהו בפרק ז'
הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר--לְבִלְתִּי, הוֹעִיל. ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ? לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה?יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו—בְּעֵינֵיכֶם? גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה !
ולשיא השפל הגיע "עם הסגולה" שלנו כשהקריבו אפילו קרבן אדם
לא וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם, בָּאֵשׁ--אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי.
אימרו מעתה בדחילו ורחימו, בתחושת אחריות גדולה: אכן עַם נבחר אנחנו א ב ל זה דורש מאיתנו להיות עם סגולה, דוגמא ואור לגויים.
אנשיםנוטים לחשוב שהמובן של האמירה "אם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי"הוא: אם תעשו מה שאומר לכם, ולא הוא !
האם השימוש בפועל ש.מ.ע הוא רק לפעולה הפיסית של השמיעה, או שמא ישנה אפשרות להסביר באופן אחר את התנאי "אם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי"?
אם הכוונה היתה רק לשמיעה באוזן היה צריך להיות כתוב – אם שמוע תשמעו את קולי. האות ב' המצורפת אל שם העצם 'קול' משמעותה 'בתוך' כלומר: אם תשמעו בתוך הקול שלי....
מה אפשר לשמוע בתוך הקול? התשובה היא: את המשמעות !
כשחבר מתקשר אלי בעודני עסוקה בעינינַי ואוזני שומעת בטלפון את קולו האומר "בואי אלי עכשיו"
סביר להניח שאם שמעתי רק את קולו אומר שאינני יכולה עכשיו, אבוא כשאתפנה. אבל אם שמעתי ב(תוך)קולו את מצוקתו אבין את המשמעות הנסתרת/העמוקה של בקשתו "בואי אלי עכשיו".
מקור מסייע להבנה חשובה זו הוא סיפור חלום שלמה (מלכים א', ג', 5-10). לפי הסיפור, עוד לפני שנבנה בית המקדש, כאשר שלמה זבח לאלוהים על הבמה הגדולה בגבעון, נראה אליו אלוהים בחלום הלילה ואמר: "שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ" עונה שלמה: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע: כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה " על כך נאמר: "וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי אֲדֹנָי: כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה "
שלמה ביקש "לב שומע", וכוונתו הייתה היכולת לשמוע עם הלב, להבין באופן העמוק ביותר את בני עמו. שלמה מבהיר, שרק הבנה פנימית עמוקה כזו יכולה לגרום לו להבין מה טוב ומה רע ולשפוט משפט צדק את העם. לשופט, שעוסק ב"מלאכת השמיים" לא די לשמוע עם אוזניו, הוא חייב לשמוע גם עם ליבו.
(מיד אח"כ מסופר על 'משפט שלמה' הידוע בו לשלמה כשופט לא היתה כל אפשרות לדעת מי האֵם האמיתית של התינוק החי אם היה רק שומע את דבריהן. שתיהן אמרו אותו דבר ולא היו עדים. היה עליו לעבור את מחסום המילים הנשמעות ולרדת אל המשמעות המסתתרת בתוכן, וכאשר עשה כך יצאה האמת לאור וכתוב: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ, מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ: כִּי רָאוּ, כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט. " )
לפני מעמד הר סיני
מבקש ה' ממשה למסור לעם, בין היתר, את הדבר הבא (שמות יט' 5): "אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים..."
לא נאמר, 'אם עשה תעשו תהיו לי סגולה'. בכך אומרת התורה במפורש, שעשייה בעלמא לא יוצרת שום עם סגולה. אם רק העשייה הייתה חשובה ותו לא, היה אלוהים יכול לברוא אדם ללא חופש בחירה, להשאירו ברמה של בעל חי, לתכנת אותו לבצע פקודות ולקבל חברת רובוטים. אבל אלוהים מוסר לעם, שכדי להיות עם סגולה יש לעבור את חווית ה"שְמַע", יש לחיות עם הלב השומע, ורק אחר כך לעשות. ה"שְמַע" מביא את ה"סגולה".
משה מביא את הדברים לפני אנשים שהיו עבדים עד לפני כחודש וחצי, עִם מסורת של עבדות מזה מאתיים ועשר שנים. אנשים אלה איבדו קשר עם אלוהיהם בזמן השעבוד (ראה דברי משה לאלוהים על בנ"י בזמן מעמד הסנה, שמות ג-ד), ולמרות שחזו בנסים ונפלאות במצרים ועל הים כבר הספיקו ליפול באמונתם (ראה פרק טז').
ובאמת, תשובתם למשה היא (שמות יט8):"וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה" ה' ביקש את ליבם, אך הם, במצבם האֱמוני, יכולים לתת לו כתשובה רק התחייבות לציות. ברם, אלוהים אינו מוותר על ליבם השומע. ככתוב (שם, שם 8-9): "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם"
לשמוע עם הלב פרושו לעבור חוויה. לפתוח את הלב זהו דבר מפחיד. אולי הלב יִנַזֵק ואז הרי נמות . במובן הרוחני נוכל לומר – אם נפתח את הלב אולי יבוא כאב כל כך חזק שלא נוכל לעמוד בו, אולי תבוא חוויה כל כך מיטלטלת שלא נוכל אח"כ להמשיך כמקודם. אולי יבואו תובנות חדשות שיערערו את כל קיומנו עד כה. מי צריך את זה? ומי בכלל רוצה להשתנות? מי בכלל חושב שאולי אפשר אחרת? במצרים היה הכל ידוע וברור מראש. מרגע היקיצה בבוקר ועד הנחת הראש על מנת להרדם. אמרו לנו ועשינו, צריך יותר מזה?
זה בדיוק מה שקורה לבני ישראל במעמד הר-סיני. פחד מוות אוחז בם בהתגלות המיוחדת שהיתה שם (כ' 14): "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק ".
"וינועו ויעמדו מרחוק" תרתי משמע – פיסית ורוחנית.
בסוף פרשת "משפטים" נאמר בשנית (כד'3): "וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה. "
העם עונה שוב את אותה תשובה בלתי מודעת ל"שְמַע", שהוא חוויה אינדיבידואלית. התשובה היא "קול אחד", קול של קולקטיב צייתן, עבדים בלא לב שומע. מה עושה משה כדי להעלותם קצת ברוחניות? הוא עושה את הדבר המוכר והידוע, שעל ידו מרגישים בני ישראל קשר אל האל – טקס הקרבת זבחים לה'. באותו טקס נבנה מזבח, ובו מוצבות שתיים עשרה אבנים, המסמלות את שניים עשר השבטים. בני ישראל מקריבים זבחי שלמים, זורקים דם על המזבח, ורק אז (כד 7):"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. "
רק אחרי הקרבת הקורבנות מתיחסים סוף סוף בני ישראל בתשובתם אל ה"שמע" החשוב כל כך, שהאלוהים לא הסכים לוותר עליו. היתכן לתת לצמד מילים זה, "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", שנאמר על ידי אנשים שאינם בני חורין באמת, בפנימיותם, שעוד לא עברו אל שלב ה"וגאלתי" (זוכרים מ'חמש לשונות גאולה' פרשת 'וארא') שלא הבינו כלל מה אלוהים מבקש מהם, את הַחֲזָקָה על מצב המודעות האידיאלי של עם ה'? האם לזה באמת התכוונה התורה?
אנו מוצאים תשובה שלילית מוחצת לשאלה זו בספר דברים. ספר זה הוא הצוואה הרוחנית של משה לעם, לפני שהוא עוזב אותו. משה נשאר למות במדבר, ובני ישראל נכנסים לכבוש את הארץ. בדבריו אל העם מדבר משה על הרצוי, לא על המצוי. והנה, בדיקת דבריו מגלה עקביות בהדגשת ה"שמע" לפני ה"עשה". להלן מספר דוגמאות:
"ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות" (דברים ד' 1).
"שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באוזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (שם, ה' 1).
"ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תירבּוּן מאוד" (שם, ו' 3).
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד […] ואהבך וברכך והירבך […] ברוך תהיה מכל העמים" (שם, ז' 12-14).
מדברים אלה ברור, שה"שמע" בלבד הוא שמביא לעשייה הרצויה, וכי הדרך של "נשמע ונעשה" היא הדרך הנכונה לקיום הברית עם האלוהים, שרק בשלה יבורך העם.
דברים מפורשים בעניין זה אומר משה בפרשת "ראה" (דברים יא' 26-28):
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:
אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:
וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם"
משה אומר כאן במפורש, שהברכה או הקללה הן תוצאה של ה"שמע" למצוות, של הפנמת המשמעות הרוחנית שלהן. הרי ברור, שאפשר היה להשתמש בשורש ע.ש.ה כדי להבהיר את מקור הברכה: "את הברכה אשר תעשו את מצוות ה' אלוהיכם...והקללה אם לא תעשו...'". אבל במכוון נעשה שימוש בשורש ש.מ.ע. כי מן המשמעות נובעת הברכה בכל תחומי החיים.
פרשתנו פותחת בפסוק:וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם....וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים"
יתרו עבר טלטלה פנימית עזה לנוכח הארועים של יציאת מצרים ובא אל משה. מודעותו השתנתה וספר הזוהר אומר עליו שהוא "שמע ונשבר", כלומר נשברה המודעות הקודמת של עובד אלילים והוא הפך לבעל אמונה באל אחד, וכיון שהיה "ראש הכומרים" בעולם עובדי האלילים יכול היה עכשיו להתרחש מעמד הר סיני, שבו ניתנו עשרת הדיברות לעם ישראל, כאשר כל העולם האלילי מיוצג ע"י יתרו ויוכל להיות מושפע ממנו.
במדרש שמות רבה (פרשה כז' סי' ט') נאמר: 'שמעו דבר ה' בית יעקב' – הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב, ישעיה נה 3): 'שמעו ותחי נפשכם'…וכן אתה מוצא ביתרו, שעל ידי שמיעה זכה לחיים".
כל יחיד ויחיד בעולם ישמע ויעשה כפי יכולתו, בקצב שלו, עד שכל פרטי העולם ישמעו ויעשו במידה כזו, שרמת המודעות בעולם תעבור מסה קריטית, שממנה אין חזרה. אלה יהיו ימות המשיח, ימי "אחרית הימים". המודעות האידיאלית שהתורה שואפת אליה היא תוצאה של עמידה מתמדת של היחיד במעמד הר סיני מתמשך לאורך חייו, כבן ברית של האלוהים, השומע את אחדות הכל באהבה, בכל הווייתו, וביחד (ולא ב"קול אחד"!) יאמרו הכל: "נשמע ונעשה".
