פרשת בא
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. (לְמַעַן שִׁתִי = למען אשים)
מפרשי התורה מתלבטים בשאלה: מדוע היה פרעה צריך להענש אחרי שחופש הבחירה ניטל ממנו ומן השמיים הכבידו את ליבו?
הערה לפני שנמשיך:
לומדי-תורה שבשבילם הציווי שנאמר לאברהם "התהלך לפני והייה תמים" הוא אתגר קיומי, יודעים שבמצבים בהם התורה מציגה את אלהים כמי שעושה אי צדק מסתתר לימוד מיוחד. הבנה חדשה ו"מדליקה"!
כמובן שאצל המאמין התמים, במובן של השלם באמונתו גם בטוב וגם ברע, אלהים תמיד יוצא טוב, וזה לא מתוך חולשה קיומית דווקא להיפך, מתוך חוזק גדול שלא קל להגיע אליו.
נחזור לשאלה דלעֵיל (שלמעלה) ונוסיף עוד ציטוט לחיזוקה מן הפרשה הקודמת "וארא" שם אומר ה' למשה נאמר:
ג וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. ד וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בִּשְׁפָטִים, גְּדֹלִים. ה וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה, בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹכָם. (פרק ז)
הרמב"ן מביא מספר פירושים. הראשון, מן המדרש, שהוא לדעתי ללומד הבלתי מתוחכם, בעל ההגיון הבריא שמבין יפה את העיקרון של מידה כנגד מידה.
"ואני אקשה את לב פרעה" - אמרו במדרש רבה (שמו"ר ה ו) גילה לו (למשה) שהוא עתיד לחזק את לבו (של פרעה) בעבור לעשות בו הדין, תחת (במקום, בגלל) שהעבידם בעבודה קשה. כמו שאמרנו –מידה כנגד מידה
הפרוש השני אצל הרמב"ן לקוח מהמדרש:
ועוד שם (שמו"ר יג ד נאמר על המילים)"כי אני הכבדתי את לבו" (להלן י א): אמר רבי יוחנן: מכאן פתחון פה למינין (ללא מאמינים) לומר: לא היתה ממנו (מה') שיעשה תשובה? (כלומר אם אלהים הקשה את לב פרעה, הוא לא יכול היה לבחור אחרת ומכאן שכשאדם עושה תשובה זה גם מהקב"ה ואז בעצם אין לאדם בחירה חופשית ואין תוצאות שהאדם אחראי להן בבחירותיו כי הכל ביד אלהים). אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין...(אלהים) מתרה בו (בפרעה) פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו (פרעה), והוא (ה') נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקב"ה אצלו (את משה) חמש פעמים (בחמש המכות הראשונות) ולא השגיח (ולא התיחס פרעה) על דבריו (של משה), אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך: (הסירוב נקרא כאן טומאה)
הכוונה היא שבתורה לא כתוב בסיפור חמש המכות הראשונות שה' הקשה או הכביד לב פרעה, אלא שהסירוב בא מעצמיותו, ממהותו הפנימית.
הנה לפניכם: (שבע המכות הראשונות מוזכרות בפרשה הקודמת, בפרשתנו "בֹּא" השלש האחרונות)
אחרי מכת דם (ז 22):וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.
אחרי מכת צפרדע (ח 11) וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה.
אחרי מכת כינים (ח 15)וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.
אחרי מכת ערוב (ח 28) וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-הָעָם.
אחרי מכת דֶבֶר (ט 7) וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם.
מכאן ואילך מכביד ה' את ליבו של פרעה עם חריג אחד.
אחרי מכת שחין (ט 11-12) וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים, לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה--מִפְּנֵי הַשְּׁחִין: כִּי-הָיָה הַשְּׁחִין, בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל-מִצְרָיִם. וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם (מכאן ואילך לא מוזכרים יותר החרטומים)
אחרי מכת ברד – החריג - (ט 34-35 ) וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת--וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה.
אחרי מכת ארבה (י 20) וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אחרי מכת חשך (י 27) וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא אָבָה, לְשַׁלְּחָם
ואחרי מכת בכורות יוצאים ממצרים
ראינו שבתחילה פרעה מעצמו לא נכנע ומכאן אמרו "שההכבדה היתה מוכרחת, ואדרבה אחרי שהכבידו את ליבו (במכה הששית - שחין) הוחזר לו חופש הבחירה...." (נועם מגדים)
מה הכוונה? איזו תובנה נילמדת בדברים אלו?
ובכן, פרעה היה רגיל למאבקי-כח. שלטונו היה מבוסס על כוחניות, שתלטנות וניצול אחרים. כדי לשמור על מעמדו, המבוסס על שעבוד אחרים, היה עליו להפגין כח רב ולא להראות סימני חולשה. סירובו להכנע לציווי האלהי והעובדה שלא הושפע מהקשיים הרבים שגרמו חמש המכות הראשונות לעמו ולו, נבעו מכך שההשרדות היתה לחם חוקו. כרודן רב עוצמה הוא יודע שהוא חייב להיות דרוך ועירני לכל הפגנת עצמאות של נתיניו. הגנה על מעמדו היא האינסטינקט הטבעי שלו. אם פרעה רוצה להמשיך להיות פרעה בכל מחיר, בעצם הוא גוזר על עצמו – הוא בוחר – להיות יצור אנושי מתוכנת ללא בחירה כמו כל (נפש) חיה בעולם. האם לארגון טרור יש בחירה אם להיות כזה או לא?
אם יתחיל האירגון להרהר ולערער על דרכו הוא יפסיק להיות אירגון טרור שחושב רק על עצמו ורוצה בלעדיות אידאולוגית כפי שהיה פרעה. והנה מגיע רגע שבכל זאת משהו נסדק בחומת ההגנה הכמעט מושלמת הזאת. חרטומיו – בעלי הידע הסודי של הכישוף והיכולת להשתמש באנרגיות מופלאות לחיזוק שילטונו – מנוטרלים לחלוטין, ואז אלהים מחזק את ליבו וכאילו אומר לו: עכשיו תבחר. הנה לך הוכחה שהכח שמשה בא כשליחו חזק ממך והוא דורש ממך הכרעה מוסרית. הוא אינו מבקש להוריד אותך מכיסאך ולשים את משה במקומך. מצידו אתה יכול להמשיך להיות מלך מצרים, אבל יידע העולם שאתה, והשלטון שאתה מייצג, אינם ראויים לפני "מי שאמר והיה העולם" (=ה').
אלהים רוצה שתשתנה, שתחוס גם על עמך שמצבו, מבחינה היסטורית לא היה הרבה יותר טוב מאשר העבדים המוצהרים מבני עם אחר, אלא שמרוב פחד או הרגל שתקו.
באותה מכה שבה גם החרטומים יצאו מכלל פעולה יכול היה פרעה להכנע מפחד, אך זו אינה הכניעה הרצויה. בעל ה"שפת אמת" אומר זאת כך: "...(ה') הכביד ליבו שלא לשוב (לחזור בתשובה) ע"י המכות..."
התשובה האולטימטיבת צריכה להיות מאהבה, מרצון אמיתי לעשות שינוי בעקבות תובנה חדשה. הכרה בחירות האדם באשר הוא כערך עליון במקום שעבוד אחרים ושמירה על האינטרסים האישיים בכל מחיר.
ממשיך הרמב"ן ... הנה לא רצה (פרעה) לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה (התקשה מאוד) לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו. ואז הקשה השם את רוחו ואימץ את לבבו למען סַפֵּר שמו, כענין שכתוב: והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו' (יחזקאל לח כג)
לאחר המכה הששית, שחין, שבו הכביד ה' לראשונה את ליבו שלפרעה באה המכה השביעית, ברד, וניתנת לו הזדמנות לשנות את מהות בחירתו, אולי משהו השתנה בפנימיותו...אבל זה לא קרה.
מה לומדים אנו לעצמנו מכל האמור לעיל?
פרעה הוא חלק פנימי הקיים בכל אדם. הוא אותה התמכרות, תכונת אופי או הרגל שמשעבדת את האדם לספק אותה ואת צרכיה ובכך מונעת ממנו את האפשרות לעשות שינוי שיביא תחושת של חירות לחייו. כל אחד וה'פרעה' שלו. שמו האחר הוא 'יצר הרע' .
כשאלהים אומר למשה: בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ הכוונה היא "להודיע לכל איש ישראל לחזק ליבו שלא לירוא מגודל כוחו של יצר הרע ורוב הסתרות שיש לכל דבר שבקדושה, כי גם זה רק מהשם יתברך שנותן כוח גם לסיטרא אחרא. וממילא מי שיש לו רצון אמת אין לו לירוא מזה..." (שפת אמת)
במילים פשוטות : הסיטרא אחרא= הצד האחר, הלא מואר, האפל = הרע מקבל את כוחותיו גם מהקב"ה, כדי שהסבל שהוא מביא עימו ינער את האדם ויצור אצלו רצון אמיתי של שינוי. לא שינוי חיצוני בלבד ואח"כ יחזור האדם לסורו.
זה מה שקרה עם פרעה. תגובותיו אחרי חמש המכות הראשונות (צעק, אמר הבטיח) היו רק מן הפה ולחוץ. הכבדת הלב ע"י ה' באה לקרבו להבנה חדשה. עוד מכה ועוד מכה, אולי תקדם אותו לסור מדרך הרע.
אמר ריש לקיש (דור שני לאמוראי א"י): "בא ליטהר מסייעין אותו, בא ליטמא פותחין לו" (שבת קד ע"א) ומוסיף על כך רבנו בחיי (1050-1120): ויש לך להתבונן שלא אמר פותחין כמו שאמר אצל הטובה "מסייעין" אלא "פותחין לו", כלומר אם רצונו להטמא ולהאמין באמונה רעה ימצא הפתחים פתוחים. (על דברים פרק ד)
הרב קוק אומר שלרישעה "בכל שליליותה ורעתה יש תפקיד, אמנם תפקיד עובר (חולף). יש ברישעה אומץ מיוחד, תוקף הרצון (רצון תקיף) ועומק חיים, שהם תכנים נדרשים לשכלל בהם את היושר והטוב, ובטוחים אנו, שסוף כל סוף תעבור הרישעה, וישוכלל האדם, ותשתכלל החברה, ואז יעמוד הכל על בסיס הטוב, והרישעה תיכלה, ותשוקת הרע, הזעם, הרצח, הגסות, וכל סעיפייהם יכלו כעשן, כן הוא בכלל העולם (אותו עיקרון באדם ובעולם).
אין ספק שיש כח רישעתי שואף רע (התורה קוראת לו פרעה), העושה תסיסה בעולם, והוא שליט ומלא עוז, כל ימי הרוע, כל הזמן שהעולם צריך לתסיסה הרעה, שואף הוא הרשע העולמי וכל אגפיו, לאבד ולכלות, לזהם ולטמא, להחשיך ולהאפיל, להפריד ולפוצץ, והוא מאריך ברעתו, עד אין קץ, עד אשר ישוכלל העולם, עד אשר רוח חדשה, רוח חיים טהורים, יפוח על בני אדם, ונשמות קדושות יתעוררו לפעולת (לפעולה של) ישועת אמת...וכל האמור בדברי חכמים וחידותם (ודבריהם שלא מובנים לנו בהגיון אנושי פשוט) על דבר הרישעה ומציאותה, על דבר תוקפה ועוזה הזמני, על דבר כיליונה והימחותה באחרית הימים, הכל רשום הוא בכתב אמת. " (אורות הקודש עמ' תעח) (הכתוב בסוגריים הוא הוספה שלי)
פרעה, היצר הרע, הוא חלק מעולם הטבע, שם לברואים אין בחירה. לדומם לצומח ולחי אין בחירה בין טוב לרע, הבחירה קשורה לאינסטינקטים של ההשרדות. כשפרעה, היצר הרע נילחם על חייו הוא בעצם עוזר לאדם. באידיש אומרים "מוֹיְחְל טוֹיְבֶס" כלומר – מוחל/ת על הטובות !!! כאילו האדם אומר לאלהים – אני מוותר על הטובה שאתה עושה לי כשאתה מכביד את ליבו של פרעה שלי, שאתה מחזק את ההתמכרות שלי, שאתה פותח בפני דלתות פיתויים להמשיך להתנהג בדפוס שפרעה שלי כבר הרגיל אותי אליהם כל כך הרבה שנים. נכון אני סובל מזה, אבל זה כלום לעומת הסבל שאסבול אם אנסה לצאת ממצרים שלי. חס וחלילה יבואו עלי עשר מכות, הלא כן?
אבל, האדם הינו יצור דואלי כידוע, נברא מן העליונים ומן התחתונים, יצר טוב ויצר רע, נפש חיה ונשמת-חיים ולכן יש בתוכו הכח להתמודד
מסביר רש"י: בֹּא אֶל-פַּרְעֹה הכוונה בוא אליו והתרה בו. כלומר – "אע"פ שהקב"ה מכביד לפעמים לב האדם, מכל מקום נשארת הבחירה בידו, להתגבר כארי נגד טבע החומר ולציית לנפש המַשְׂכֶּלֶת (המחוברת לנשמה שלה השכל העליון שמואצל ממקורהּ שהוא האלהים), השואפת לטוב ולנעלה, כי ממידת חסדו וטובו של הקב"ה עם בני האדם הוא לא רק שיצווה לו לסור מרע, אלא גם שיאמר לו האזהרה והעונש (עדיף לומר התוצאה) אם יעבור על צו ה', למען יתחזק האדם ויגביר יצר הטוב על יצר הרע. וזו כוונת רש"י "בוא אל פרעה והתרה בו", כי אני הכבדתי את ליבו, הַתְרֶה בו שאני הכבדתי את ליבו, שגם זאת מן ההתראה. למען אשר יידע את חומר (חומרת) הענין, ויתגבר על יצרו ויבחר בטוב." (תוצאות חיים, מתוך עיטורי-תורה)
הַרַבָּה מירה רז
