פרשת שמות
ספר שמות, נקרא גם 'ספר יציאת מצרים' משום שבחלקו הראשון מסופר על יציאת מצרים. בתרגומים הוא מכונה EXODOS . הרמב"ן כותב בהקדמתו לספר שמות: "ונתיחד ספר 'ואלה שמות' בענין הגלות...ובגאולה ממנו...וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין ייחשבו גולים כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני, ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם...ואז נחשבו גאולים, ולכן נישלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד יהוה מלא אותו תמיד"
בדבריו אלה תמצת רבי משה בן נחמן (1270-1194) את מהותו של הספר ואת מהותו של הסיפור המכונן את ההוויה של בני ישראל, דהיינו, שלנו כעם. יצאנו ממצרים לא רק כדי לא להיות עבדים לפרעה, אלא גם ובעיקר כדי להגיע להר סיני ולקבל משמעות חדשה לקיומנו. כעבדים לפרעה היינו כמו בהמות עבודה, חיינו רק בעולם החומרי ששֵׁם המשחק בו הוא השרדות. החוויה הקיומית/הפנימית של האדם עוצבה על פי הגורמים שפעלו עליו בעולם החיצוני. היררכיה של שעבוד אנושי שלטה באנו. מפרעה עד אחרון שוטריו ושוטרי בני ישראל. בהר סיני הכל היה אמור להיות הפוך. החוויה הקיומית/הפנימית של האדם היתה אמורה להתעצב מתחושות פנימיות חדשות לגמרי, שמעולם לא חווה וממנה לעצב את העולם החיצוני.
(מה הכוונה בצורה יותר מפורטת והאם זה באמת קרה, על כך כשנגיע לפרשת יתרו בה מסופר על מעמד הר סיני)
למה לצאת ממצרים?
בתחילת ספר 'שמות' מפורטים שלבי-השיעבוד כפי שתוכננו ע"י מלך מצרים, ואז מגיע הרגע שממנו מתחיל לנוע תהליך השחרור. אפשר לומר על דרך ההומור שכל תהליך הגאולה המופלא של יציאת מצרים מתחיל ב'קְרֶחְצֶן' אחד ראוי לשמו שעולה ממחנה העבדים... בשפה התורה זה מסופר כך:
כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. כה וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים (סיום פרק ב')
יציאת מצרים מתחילה באנחה...אחר כך באו הזעקה, והשוועה, והכל ביחד היה נַאֲקָתָם.
רק לאחריהן אלהים שמע, זכר, ראה וידע. ברצוני להתעכב על הפועַל האחרון.
מהידע אלהיםשמיד אח"כ מסופר על מעמד הסנה שבו פוגש משה את יעודו במילים אלו:
ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ--אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ט וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם. י וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.
ובכן, מה ידע אלהים?
הוא ידע שבני ישראל נמצאים במצב קיומי עלוב ביותר (עֳנִי עַמִּי) והם צועקים וכואבים את העובדה שרודים בהם כבבהמות עבודה (שימו לה למילים המסומנות באדום). קשה להם עם הלחץ. אלהים יודע שהאנשים האלה – בני ישראל (הוא יעקב) נכדיהם של יצחק ואברהם, כולם נצר למשפחה בעלת מורשת מפוארת של אמונה בבורא עולם אחד ויחיד, שברא את כל שקיים בטבע כולל את פרעה, ועתה כאילו "אין להם אלהים" ויש להם רק 'פרעה' בשר ודם כמלך עולמם.
כל שאיפתם היא להוריד את הלחץ, לא לעבוד כל כך קשה, לנוח לנוח לנוח קצת. אפשר לדמותם לבהמת-משא שכורעת תחת הנטל וכל חפצה הוא שיורידו מעליה את המשא, לפחות בחלקו, אבל אין היא מעלה על דעתה כלל שיכולה היא להיות חפשיה. היא נועדה להיות בהמת עבודה ורק מבקשת קצת התחשבות. צער בעלי חיים לא?
כזה היה מצבם של בני ישראל - הם לא חלמו לצאת ממצרים, כל שאיפתם היתה להקל מעליהם את הנטל.
אבוי לאדם שחי בתחושת קיום כזו, והתורה מספרת לנו כאן בעצם על עצמנו.
"מה נמצא מתחת ללבוש?"
פה המקום לציין שספר התורה אינו ספר היסטוריה. גם אם מסופרים בו ארועים היסטוריים הרי שהם התפאורה למחזה שאפשר היה לקרא לו בשם המסקרן (מבוסס על הטקסט להלן מ'הזוהר') "מה נמצא מתחת ללבוש?" בתקווה שיבוא הרבה קהל.
"בא וראה, יש לבוש הנראה לכל, ואלו הטיפשים כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין מסתכלים יותר, (ודנים אותו ע"פ לבושו ההדור) וחושבים את הלבוש כגוף (האדם), וחושבים גוף (האדם כמו) נשמתו. כעין זה היא התורה...אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם הצדיקים המסתכלים בתורה כראוי, יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. ועל כן לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. ועל כן כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבושים".
(הזוהר, פרשת בהעלותך. מאמר 'פסח במועדו ופסח שני. בסוגריים – פירוש 'הסולם').
סיפור יציאת מצרים הוא לבוש שתחתיו נסתר ידע רוחני על מהות הקיום האנושי.
כשאדם נמצא במֵיצר (במצרים), רצון האלהים הוא שייצא ממנו.ויותר מכך, הוא יזמן לו את האפשרות לכך. במצב של קושי יאמר אדם לעצמו – אין אלהים רוצה לראותי כורע תחת נטל החיים, חי ללא משמעות, מספק רק את צרכי החומריים ומחכה לסוף. רצונו שאשנה את את אנרגית-החיים שלי, שאעלה אותה מרמה של 'נפש חיה' בלבד, ככל חית הארץ, אל 'נשמת-החיים' שבי, שהיא הַמְיַחֶדֶת אותי משאר בעלי-החיים, ובזכותה אני מחובר ישירות לאלהים.
לא באנו לזה העולם כדי להיות במֵיצרים, עבדים לבשר ודם או לכל חומר אחר, חיים ועובדים ועושים מה שצריך. באנו לעולם כדי להיות במרחב, במקום בו הכל פתוח ויש לנו בחירה כדי לאפשר לנו חיים מתוך רצון ומשמעות.
בעבודת-פרעה – אני צריך/ה בעבודת-אלהים – אני רוצה.
סיפור יציאת מצרים אומר לנו בצורה ברורה – אין לכם ברירה, אתם חייבים לצאת ממצרים, גם אם אינכם רוצים.
אם כל כך טוב, אז למה כל כך רע?
כשמשה ואהרון עומדים לפני פרעה ואומרים: "כֹּה אָמַר יְהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי" (ה 1)
התוצאה היא שפרעה מכביד את עולו על בני ישראל ושניהם סופגים קיתונות של רותחין משוטרי בני ישראל שהופקדו ע"י פרעה "לספק את הסחורה". משה לא יודע את נפשו והפרשה מסתיימת בשני הפסוקים הבאים:
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יהוה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי:
וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ: (שמות ה 22-23)
בלבוש זה נסתר גם כן ידע רוחני חשוב. לפעמים, במצב של עבדוּת קָשָה לחומר צריך להיות עוד יותר רע כדי שתהליך השחרור יתחיל לנוע.
אלהים לא התכוון להרע לעמו, אלהים התכוון להציל אותו - תרתי משמע – פיסית ורוחנית, ולכן הפרשה הבאה מתחילה כך:
"וַיֹּאמֶר יְהוה אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ"
(ו 1)
עכשיו אפשר להתחיל לפעול על פרעה כי לאחר שהוחמר המצב ישנה מוטיבציה מסויימת של העם להשתחרר מעולו.
בימי צרה ומצוקה כדאי לזכור
מִן הַמֵּצַרקָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ:
(תהלים קיח 5 )
